Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

אירועים חוזרים כאירוע חריג

כולנו, עובדים שכירים ועצמאים, מעבירים לביטוח הלאומי חלקים ניכרים משכרנו, מתוך תקווה כי במקרה של פגיעה בעבודה יהיה מי שידאג לנו.

לעיתים תקווה זו נתקלת מול פרשנות מקוממת, המנוגדת לתכלית שלשמה הוקם המוסד לביטוח הלאומי.

כך לדוגמא, ניתן היה לצפות, כי אדם העובד משך שנים רבות במקום עבודה המייצר אצל העובד לחץ נפשי, יהא זכאי לגמלאות, אם הלחץ הנפשי המתמשך גרם לאוטם בלב או במוח.

אולם אנשי הביטוח הלאומי רואים את הדברים אחרת. לדידם, אם האוטם נגרם כתוצאה מלחץ נפשי מתמשך עבודה אין לעובד כל זכות לגמלאות.

רק אם העובד יוכיח, כי ביום מסוים, בשעה מסוימת, זמן קצרצר לפני האוטם, התרחש אירוע חריג בעבודה, אז ורק אז ייפתח בפניו סדק צר אל ההכרה הנכספת כנפגע עבודה.

גם אם יעבור באותו סדק צר, סאת הייסורים לא הסתיימה. כעת יהא העובד תלוי כעת במוצא פיו של מומחה רפואי. אם לעובד גורמי סיכון קודמים (ולמי מאתנו אין- כמו גיל, עישון, משקל, תורשה) ואיתרע מזלו והוא נפל על מומחה עם גישה המטילה את כל כובד המשקל על גורמי הסיכון, העובד לא יהיה זכאי לדבר.

עדיין, כאמור,עובדים רבים נופלים במכשלה הראשונה, לפני הסדק הצר, של האירוע החריג.

האם גישה חדשה החלה מסתמנת לאחרונה בבית הדין לעבודה בסוגיה זו?

בן ציון בנרויה היה מנהל סניף בנק דיסקונט בשכונת התקווה בתל אביב.

לקוחותיו, כך תיאר בנרויה, קשים במיוחד. פעמים רבות הוא נתקל בויכוחים ואיומים מצד לקוחותיו. לעיתים אף נזקק להזמין משטרה להרגעת הרוחות.

באחד הימים, לקה בנרויה באוטם שריר הלב. בנרויה הגיש תביעה למוסד ובה עתר להכרה באירוע כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה.

בנרויה לא אמר נואש והגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה.

בעדותו ציין בנרויה, כי ימים ספורים לפני אירוע האוטם, דרש זוג לקוחות הלוואה. בנרויה לא יכול היה לאשר את ההלוואה משום שבני הזוג לא עמדו בדרישות הבנק לביטחונות. בין הצדדים התפתחה שיחה קולנית. בנרויה נאלץ לאיים בהזמנת משטרה אם לא יעזבו הלקוחות את הסניף.

הלקוחות עזבו בסופו של דבר את הסניף, לא לפני שאיימו עליו כי יטרידוהו מדי יום. ואמנם באחד הימים שלאחר מכן, קיבל שיחת טלפון אנונימית, שבה גידף וקילל המטלפן מן העבר השני את בנרויה ואת משפחתו. לאחר שיחה זו הרגיש בנרויה מחנק וכאבים עזים בחזה.

בית הדין האזורי לעבודה הבחין בכך שבהודעתו בפני חוקר המוסד אמנם מוזכרת אותה שיחה מאיימת, אך בה בעת מייחס בנרויה את בואו של האוטם לעבודתו במשך השנים באותו הסניף.

מסיבה זו, דחה בית הדין האזורי את התביעה.

פסק דינו של בית הדין האזורי לא שבר את רוחו של בנרויה, הוא הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. שם ישבו על המדוכה השופטות ורדה וירט - ליבנה ואלישבע ברק - אוסוסקין ועמן השופט עמירם רבינוביץ.

השופטת וירט ליבנה ציינה, כי את שיחת הטלפון האנונימית עם הלקוח המאיים והמקלל הזכיר בנרויה כבר מלכתחילה, עוד במכתב שצירף לטופס התביעה למוסד וגם בית הדין האזורי לא שלל את קיומה של אותה שיחה.

בבית הדין הארצי לעבודה נפסקה זה מכבר ההלכה, מזכירה השופטת וירט ליבנה, לפיה גם אירועים חוזרים ונשנים אחת לכמה חודשים או שבועות יכולים להיחשב "אירוע חריג", ויש לבחון גם את סמיכות הזמנים בין האירוע החריג לאירוע התאונתי שהתרחש לאחר מכן.

על כן קובעת השופטת וירט-ליבנה, השאלה שנשאלת היא האם שיחת הטלפון האנונימית, שבסמוך לאחריה חש בנרויה ברע ועליה סיפר מלכתחילה, יכולה להיות, לכאורה, אירוע חריג המצדיק מינוי מומחה רפואי בטרם תוכרע תביעתו של בנרויה לגופה. לדעת השופטת וירט-ליבנה, התשובה לשאלה זו - חיובית.

"בנסיבות שהובאו בפנינו, הנני סבורה כי גם אם בעבודתו של בנרויה בסניף התקווה, נתקל באיומים וצעקות, הרי שבראיות הוכח כי מיד לאחר השיחה האנונימית, שבה היו קללות ואיומים, חש ברע ולקה באוטם שריר הלב. סמיכות הזמנים ואותה שיחה טלפונית, מהווים ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה יועץ רפואי שיבחן את שאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע בעבודה לבין האוטם בו לקה בסמוך לו."

השופטת אלישבע ברק - אוסוסקין הסכימה עם השופטת וירט ליבנה.

לעומתן, סבר השופט עמירם רבינוביץ, כי על מנת שניתן יהיה לקשור את האוטם לאירוע מסוים צריך שאותו אירוע יהיה "אירוע חריג" שהוא בראש ובראשונה "אירוע שהנפגע בעצמו חש ומרגיש שאכן היה זה אירוע חריג. התחושה הסוביקטיבית של הנפגע היא זו, שבין השאר, מעידה על חריגותו של האירוע, והיא זו שלמעשה הופכת אירוע רגיל לאירוע חריג".

לדעת השופט רבינוביץ, בעדותו של בנרויה בפני חוקר מל"ל הוא אינו מייחס לאותה שיחת טלפון משמעות של "אירוע חריג" וקושר את האוטם שעבר דווקא למתח המצטבר הכרוך בעבודתו הלחוצה.

חרף קביעותיו אלו, מסכים השופט רבינוביץ עם חברותיו, השופטות וירט-ליבנה וברק-סוסקין, כי גם ספק מצדיק מינוי מומחה רפואי, ועל כן מחליט אף הוא לקבל את הערעור.

כעת נפתח השער בפני בנרויה והוא תלוי כאמור, ביועץ הרפואי אשר יבחן את גורמי הסיכון אל מול האירוע בעבודה. ואנו נוסיף ונאמר, כי לזהותו של המומחה, חשיבות מכרעת על גורל זכויותיו של בנרויה ונשאל אם אכן ראוי כי עובד, ששילם שנים רבות דמי ביטוח צריך לעבור דרך חתחתים, יסורים כה מרובים, כדי לממש את זכויותיו.