אין די בטענות סתמיות

לחברת הביטוח יש אינטרס מובהק כי כל תאונת דרכים תוכרז כתאונה שארעה במסגרת העבודה, או בדרך לעבודה.

הכרזה שכזו מיטיבה ברוב רובם של המקרים עם חברת הביטוח.

כאשר תאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה, גם המוסד לביטוח לאומי משלם תגמולים לניזוק. תגמולי המוסד מנוכים מהפיצויים שחברת הביטוח חייבת לשלם לניזוק לנפגע.

כאשר התאונה ארעה ברכב המעביד, חברת הביטוח לא נדרשת להעביר את ההפחתה למוסד. כאשר התאונה ארעה ברכב אחר, חברת הביטוח מעבירה למוסד רק חלק מההפחתה, על פי הסדרים בין חברות הביטוח למוסד.

מעבר לכך, כאשר התאונה היא גם תאונת עבודה, שיעור הנכות הנקבע על ידי הועדה הרפואית של המוסד, משמש בסיס גם לחישובי הפיצויים המשולמים על ידי חברת הביטוח. לעומת זאת, נכותם של נפגעי תאונת דרכים שאינה תאונת עבודה, נקבעת על ידי מומחים הממונים על ידי בית המשפט וממומנים על ידי חברת הביטוח. בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה יש אם כאן גם חיסכון ניכר לחברת הביטוח בעלויות התשלום למומחים.

לא זו אף זו: רופאי הועדות של המוסד, לא תמיד בקיאים בתחום הפגיעה וגם אינם מצטיינים בנדיבותם. זאת בלשון המעטה. חברת הביטוח נהנית מחסכנות זו. לא שרופאי בית המשפט נדיבים. ידם פשוט פחות קפוצה מידם של רופאי המוסד.

אין תימה אפוא, כי חברת הביטוח נלחמת בחירוף נפש להפוך כל תאונת דרכים לתאונת עבודה. זאת כפי שנראה מייד, גם כשבידי חברת הביטוח אין כל ראיות ממשיות לביסוס טענה שכזו.

כך קרה במקרה של אבו עיסא עפו.

ביום שישי אחד, נסע עפו לאגם מונפורט במעלות. שם ביצע הליכה ספורטיבית. משסיים את ההליכה, חזר ברכב לביתו בירכא. סמוך לכפר מעיליה הבחין מאוחר מדי באבן גדולה באמצע הכביש, פגע בה, הרכב התרומם ונחת בעוצמה על הכביש.

עפו חש באותו ערב בכאבים בחלקי גוף שונים אולם סבר כי הכאבים יעברו. כעבור יומיים, כשהכאבים הפכו בלתי נסבלים, פנה לבית חולים נהרייה. שם קבע הרופא כי קרוב לוודאי מדובר בטראומה צווארית מסוג WHIPLASH INJURY (צליפת שוט).

עפו הגיש תביעה לפיצויים עבור נזקיו נגד חברת הביטוח הדר אשר ביטחה את הרכב בביטוח חובה.

הדר העלתה כל טענה אפשרית כדי לא לשלם את הפיצויים: התאונה כלל לא אירעה. לחילופין, התאונה ארעה בדרך חזרה מהעבודה, לכן יש לנכות מכל פיצוי שיפסק את תגמולי המוסד, למרות שעפו לא קיבל אותם וכלל לא הגיש תביעה למוסד. לחילופי חילופין, היא, הדר, בכלל פטורה מכל תשלום היות ועפו הסיע פועלים בשכר והביטוח אינו כולל נסיעות בשכר.

השופטת אילת דגן מבית משפט השלום בקריות דנה בכובד ראש, אחת לאחת, בטענותיה של הדר.

טענת הדר כי התאונה כלל לא אירעה קוממה את השופטת. הדר ביטחה את רכבו של עפו גם בביטוח מקיף. והנה, היא עצמה שילמה לעפו עבור נזקי הרכוש שנגרמו לרכבו בגין אותה תאונה מבלי שהעלתה כל טענה על עצם התרחשות התאונה.

מעבר לכך, השופטת דגן שמעה את עפו והוא עשה עליה רושם מהימן. הפגיעה מסוג צליפת שוט הינה פגיעה אופיינית לתאונות דרכים, קבעה השופטת.

גם טענתה של הדר לפטור מחבות היות ומדובר בהסעה בשכר של עובדים נראתה בעיני השופטת סתמית.

הדר לא הניחה כל תשתית ראייתית להוכחת טענתה לפיה היו עם עפו ברכב אנשים נוספים, אותם הסיע בשכר.

הנטל לפטור מאחריות בטענת קיום חריג לפוליסה, הרי מוטל על חברת הביטוח. במקרה הנדון, נטל זה, קבעה השופטת, לא הורם אף במקצת.

לא זו אף זו, על פי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת חדד, החריג של הסעה בשכר מתייחס לנוסע אותו מסיעים ולא לנהג המסיע. והרי הנזק כאן אירע לעפו כנהג.

גם בכל הנוגע לטענתה המרכזית של הדר כי התאונה הייתה בדרך חזרה מהעבודה, האמינה השופטת לעפו וקבעה כי אכן התאונה אירעה לאחר שסיים עפו את פעולת הספורט באגם מונפורט וללא קשר לעבודתו.

מכל מקום, הוסיפה השופטת וקבעה, על מנת להוכיח את הטענה כי המדובר בתאונת עבודה היה על הדר להביא עדים לבית המשפט, למשל עובדים שהוסעו על ידו באותו היום ולהציג ראיות שישכנעו את בית המשפט כי אכן מדובר בתאונת עבודה.

הדר לא הביאה כל עד. משלא עשתה כן, קבעה השופטת, הרי התאונה אירעה כגרסת עפו בנסיבות פרטיות ולא היה עליו לפנות למוסד לביטוח הלאומי.

משכך, חייבה השופטת את הדר לשלם לעפו את מלוא סכום הפיצויים.