מחיר הלהיטות

במדור זה התרענו לא אחת, על השימוש הציני שעושות חברות הביטוח באפשרות החיתום בדיעבד, בעת תביעה, שפתח בפניהן בית המשפט העליון.

במקום להציג בפני המועמדים לביטוח שאלות ברורות על מצבם הרפואי, הן מעדיפות להתחיל ולגבות פרמיות ורק עם מות המבוטח, הן נזכרות לבדוק, תוך נבירה בתיקים הרפואיים של הנפטרים, אם היה מתקבל לביטוח.

התנהגות צינית זו, הטרידה את נבחרי הציבור. האפשרות לבצע חיתום בדיעבד, כך נאמר בהסבר להצעת חוק הביטוח בשנת 1981, "גררה במקרים רבים להתדיינות מסובכת והכשילה תביעות של מבוטחים תמימים. החוק המוצע סומך על ההנחה, שחברת ביטוח בעלת ניסיון של אלפי עסקאות, יודעת - או צריכה לדעת מה עליה לשאול ומה עשוי להיות חשוב לעניינה".

אולם חברות הביטוח לא ויתרו כל כך מהר על אפשרות החיתום בדיעבד. הן הצליחו לשכנע את שופטינו, כי סעיף 6(ג) לחוק הביטוח מטיל על המבוטח חובה להשיב גם על שאלות שלא הוצגו בפניו. בפרשת רוטנברג, קיבל בית המשפט העליון את עמדת חברות הביטוח ופתח בפניהן סדק המאפשר להן לעשות חיתום בדיעבד, אומנם בהגבלות חמורות. בפסק דין נוסף, שניתן בפרשת הלמן, החמיר בית המשפט העליון עוד יותר את ההגבלות, תוך קביעה שהוכחת הפרת חובת הגילוי לשאלות שלא הוצבו בפני המבוטח כמעט בלתי אפשרית. לקבלת סקירתנו בפרשת רוטנברג לחץ כאן ובפרשת הלמן לחץ כאן.

אבל עדיין הסדק הצר נפתח וחברות הביטוח עושות בו, למרבה הצער, שימוש יומיומי.

כוונת השופטים הייתה טובה. לטהר את החברה מרמאים. אולם הם לא לקחו בחשבון שדווקא הרמאים לא נתפסים. לעומת זאת עשרות אלפי מבוטחים תמימים משלמים את מחיר הרדיפה אחר הרמאים. הוסף לכך שחברות הביטוח מטיחות את הטענה נגד מוכי האסון בשעתם הקשה, כשאין להם כל דרך להחיות את יקירם על מנת שיעיד במשפט על מה שארע בעת עשיית הביטוח.

כך קרה גם במקרה של בני הזוג רותי ושלמה דהן.

בני הזוג דהן נטלו הלוואה מבנק משכן.

כדי להבטיח את החזר ההלוואה, במות אחד מבני הזוג, דרש הבנק כי השניים יבטחו את חייהם באמצעות הבנק.

כשש שנים לאחר מכן, פנה אל בני הזוג דהן סוכן ביטוח של חברת הביטוח הכשרת היישוב והציע להם פוליסת ביטוח חיים בפרמיות נמוכות יותר מאלו ששילמו עבור הפוליסה שנרכשה באמצעות הבנק.

בני הזוג נענו להצעה. סוכן הביטוח טיפל בהנפקת הפוליסה החדשה ובביטולה של זו שנעשתה באמצעות הבנק.

חלפו עוד שלוש שנים והבעל נפטר. האלמנה פנתה להכשרת הישוב בדרישה לכיסוי יתרת ההלוואה בהתאם להתחייבותה של הכשרת היישוב על פי הפוליסה.

הכשרת הישוב דחתה את התביעה בטענה כי בעת הצטרפותו לביטוח אצלה, המנוח כבר סבל מסוכרת, ממחלה איסכמית קשה ומיתר לחץ דם והסתיר את סבלותיו מהכשרת הישוב בכוונת מרמה. אם מצב בריאות זה היה ידוע לי, כך טענה הכשרת הישוב, לא הייתי מסכימה לבטחו.

לא נותר לאלמנה אלא לפנות לעזרת מערכת המשפט.

במשפט שהתנהל בפני השופט זכריה ימיני מבית משפט השלום ברמלה, הסתבר כי במשא ומתן לקראת עשיית הביטוח, מצבם הבריאותי של בני הזוג דהן כלל לא עניין את הכשרת היישוב. סוכן הביטוח לא שאל כל שאלה הנוגעת למצבם הבריאותי. הסוכן דיבר אך ורק על הכדאיות בהחלפת הביטוח לאור העלות הנמוכה של הפרמיות בהכשרת היישוב. הסוכן דילג על השאלות המופיעות בהצהרת הבריאות בטופס הצעת הביטוח. הצהרת הבריאות נותרה ריקה ולא חתומה.

מתוך כל אלה הסיק השופט ימיני, כי המצב בריאותי לא היווה שיקול בעשיית הביטוח. אם הכשרת הישוב הסכימה לכרות את חוזה הביטוח כשאין בו תשובה לשאלה לגבי בריאותם של האלמנה והמנוח, מה לה כי תלין על האלמנה והמנוח, תמה השופט. להכשרת הישוב כוח אדם בקי, מאומן ומיומן בעסקי ביטוח. אם עובדי הכשרת הישוב הסכימו לכרות את חוזה הביטוח ללא הצהרת בריאות, משמע שהצהרת הבריאות לא הייתה חשובה.

נראה מתוך התנהגות סוכן הביטוח והכשרת הישוב כי היה חשוב להם להשיג כמה שיותר עסקאות ביטוח. גישה זו גורמת לתקלות, שעל חברת הביטוח לשאת בתוצאותיהן, פסק השופט.

קבלת בני הזוג לביטוח מבלי שמולאה על ידם הצהרת הבריאות מעידה גם, הדגיש השופט, כי מצבם הבריאותי לא היווה עניין מהותי מבחינת הכשרת הישוב לצורך עריכת הביטוח. משכך, גם מנועה הכשרת הישוב מלטעון כי מבוטחיה רימו אותה.

הכשרת הישוב וסוכן הביטוח חויבו אם כן לשלם לאלמנה את מלוא יתרת ההלוואה בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.