גם המוסר הוא עניין של כסף

"גם המוסר הוא עניין של זמן", הייתה נוהגת לומר בחיוך מרושע, בעלת בית הזונות, בספרו של גבריאל גארסיה מארקס, "זיכרונות מהזונות העצובות שלי".

רוצה לומר, בסופו של דבר, בגיל כלשהו, כל אחד יגיע אל בית הבושת שלה.

ואנו נאמר, לא במעט צער, שככל הנוגע לחלק מחברות הביטוח, נכון יותר לומר, כי המוסר הוא עניין של כסף. הן מוצאות עניין במוסר, כאשר המוסר עשוי להכניס להן כסף.

הנה לאחרונה, לאחר שהשלימו את חובותיהן על פי חוק, לאחר שהחלו לשלם בזמן, לאחר שסיימו לדאוג למבוטחיהן הסיעודיים, לאחר כל אלה, החליט חלק מחברות, לקחת על עצמו את הדאגה לביטחונו של הציבור. כפי שנראה מייד, הן מנסות לעשות זאת באמצעות טענת האשם התורם החוזי, טענה הסותרת את חוק חוזה הביטוח, ומנוגדת בתכלית לכל רעיון הביטוח.

ומעשה שהיה כך היה:

באחד הלילות, בשעה שתיים לפנות בוקר, התרחשה תאונת דרכים בכביש מספר 4.

יורי וינקובסקי ביצע ברכבו פניית פרסה אסורה. וינקובסקי פגע ברכב השייך לחברת י.ד. רכב ותחבורה וברכב נוסף.

תוצאות התאונה היו קשות. אחד מהנוסעים ברכבו של וינקובסקי קיפח את חייו.

בעת התאונה היה וינקובסקי בגילופין. בדמו נמצאו 183 מ"ג ב- 100 מ"מ של דם.

המדינה הגישה נגד וינקובסקי כתב אישום על הריגה, גרימת חבלה חמורה ונהיגה בזמן שכרות. וינקובסקי הורשע בדין וקיבל את עונשו.

חברת י.ד. רכב ותחבורה הגישה נגד וינקובסקי ונגד חברת הביטוח שלו, איילון, תביעה אזרחית עבור הנזקים שנגרמו לרכבה.

איילון התנערה מהכיסוי הביטוחי. וינקובסקי, טענה אילון, נהג בחוסר תום לב והכניס עצמו ביודעין למצב של חוסר שליטה ברכב. בוינקובסקי נפל אשם חוזי מכריע, כך המשיכה איילון לטעון. לכן עליו לשאת בעצמו בתוצאות התאונה.

הדאגה לציבור היא בראש מעיניי, הבהירה איילון את עמדתה המוסרית. לא די למבוטח כי ייענש על ידי המשפט הפלילי. תקנת הציבור והמדיניות הראויה מחייבות את בתי המשפט להטיל את האחריות האזרחית לתשלום על וינקובסקי. הוא בלבד צריך לשאת בתוצאות מעשיו. הציבור כולו צריך לדעת כי במצב שכזה, חברות הביטוח אינן הכתובת לתשלום.

דברים כדרבנות. מעניין רק אם איילון הייתה דואגת כל כך לציבור, לו הכסף שהיא ביקשה למנוע מהנפגע לא היה מיועד להיוותר בכיסה. לו היה עובר לאיזושהי קרן, נניח למלחמה בתאונות דרכים.

גם השופטת חנה פלינר, מבית משפט השלום בתל אביב, התקשתה להפקיד בידי איילון את השמירה על חינוכו של הציבור. "מוצאת אני קושי רב להחיל את דוקטרינת האשם התורם החוזי – מקום שהפוליסה שותקת במפורש לעניין הגילופין".

איילון מבקשת, באמצעות דוקטרינת האשם התורם החוזי, להעניש את הנהג השיכור, על כך שהוא יצר את הסיכון במו ידיו בעת שנהג בגילופין. אולם, מקשה השופטת, האם לא ניתן להעלות טענה זו גם מקום שהנהג עייף? או נוהג במהירות מופרזת? או שנוסע בניגוד לתקנות התעבורה? בכל אחד מהמקרים הללו מכניס עצמו הנהג לסיכון ביודעין – ובכל זאת פוליסת הביטוח, בכפוף לתנאיה, מכסה את מלוא הנזק, הרי לשם כך נועדה הפוליסה.

השופטת דחתה גם את טענת איילון כי הענקת כיסוי מלא לנהג בגילופין אינה מסייעת במלחמה בתאונת הדרכים וחושפת את חברות הביטוח לסיכונים שלא נלקחו בחשבון בעת עריכת הפוליסה.

ראשית, בתביעות צד שלישי, מקום שאזרח תמים נפגע מנהיגה של מבוטח בגילופין, המדיניות הראויה מחייבת את פיצויו של אותו אזרח תמים. אין כל מקום להותירו לפגיעה נוספת, הפעם פגיעה כלכלית.

שנית, חברות הביטוח אינן נחשפות לסיכון שלא נלקח בחשבון – ההיפך הוא הנכון: כל עוד הפוליסה לביטוח רכב אינה כוללת את החריג של נהיגה בגילופין, מן הסתם הפרמיות הנגבות מהמבוטחים כוללות גם סיכון של תאונה הנגרמת כתוצאה מנהיגה בגילופין.

סוף דבר, השופטת פסקה כי אין להגנת איילון על מה שתסמוך, ופוליסת הביטוח שרירה וקיימת, ומכסה את מלוא הנזק.

בשולי הדברים נעיר כי חלק משופטינו, כמו השופט ד"ר אחיקם סטולר, מבית משפט השלום בתל אביב, נופל שבי בדאגת חברות הביטוח למוסר הציבורי והחל להחיל את דוקטרינת האשם התורם בתביעות המונחות על שולחנם. שופטים אלה, למרבה הצער, אינם מבינים איזה סחרור עלול מוסד האשם התורם להביא על תחום הביטוח.

מאותו רגע שטענת האשם התורם תחדור לתחום הביטוח, שום פוליסה לא תהיה בטוחה יותר.

הנה למשל פוליסת ביטוח חיים, שהמבוטח חסך מפתו ושילם עליה במיטב כספו שנים רבות, כדי להבטיח את יקיריו לאחר מותו. בקרות האסון, כשאלמנתו ויתומיו יפנו לחברת הביטוח, הם יאלצו להתמודד בבתי המשפט עם טענות שאין להן כל אחיזה בפוליסה. מדוע לא אשפזתם את המנוח בבית החולים מבעוד מועד. מדוע המנוח לא הקפיד על הוראות רופאיו להורדת הכולסטרול. תאונת הדרכים ארעה ברשלנות המנוח. בכל המקרים הללו יתחילו התדיינויות אינסופיות על החלק שיש לנכות מתגמולי הביטוח כדי להביא לידי ביטוי את אשמתו המוסרית של המבוטח או של יקיריו.

באחד המקרים כבר נתקלנו בטענה לפיה יש לנכות אשם תורם לאלמנה שנענתה לבקשת בעלה המבוטח והוא נפטר באמצע קיום יחסי מין.

אין לדברים שיעור. הרי בכל סיטואציה אנושית יהיה מי שיעלה טרוניה כנגד המבוטח. מדוע לא דאג לבדיקות תקופתיות של מערכת הגז הביתי שגרמה לשריפת הבית המבוטח? מדוע לא הקפיד על בדיקות בריאות תקופתיות שהיו מונעות את התפשטות מחלת הסרטן? מדוע נהג ברכב ברשלנות?

לא בכדי החוק, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון, קובע מפורשות, כי שוללים תגמולי ביטוח רק ממבוטח שגרם במתכוון למקרה הביטוח, כדי לזכות בתגמולי הביטוח. לא בכדי קובע אותו חוק כי חברת הביטוח זכאית להפחית תגמולי ביטוח רק ממבוטח שהתרשל לאחר קרות מקרה הביטוח אם בכך הגביר את הנזק ורק כשיעור בו הוגבר הנזק. לא בכדי נקבע מפורשות בחוק כי הוראות אלה הן קוגנטיות (כופות) ואין לקבוע בפוליסה הוראות אחרות.

שופט בית המשפט העליון בדימוס, השופט יצחק אנגלרד מסביר בספרו על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כי חוק הפיצויים שאב את רעיון האחריות המוחלטת מתחום הביטוח. כמה עצוב שחברות הביטוח הופכות את הקערה על פיה ותחום הביטוח כבר אינו בטוח יותר.

אנא שחררו את המבוטחים מהעננה המדאיגה של האשם התורם שתכניס אי וודאות קבועה לכל פוליסת ביטוח. מי ירוויח מזה? חברות הביטוח, שתפתח בפניהן דרך נוספת להתיש את מבוטחיהן. עורכי הדין, ששירותיהם יידרשו יותר בכל תביעת ביטוח. מערכת בתי המשפט, שתזכה ביותר אגרות. ציבור המבוטחים והמוסר הציבורי, אלה רק יפסידו. בוודאות.