Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

טענה מקוממת ואווילית

באחד מימי השבת, יצאו שלושה חברים לטיול בשמורת הטבע נחל דליה.

הרכב בו נסעו היה רכב שטח 4X4 מסוג טנדר איסוזו. הרכב היה שייך לחברת לבידי זהב.

בשעת טיפוס במעלה גבעה, הבחינה נהגת הרכב כי העלייה תלולה מדי. היא ביקשה מחברה, נהג אוטובוס מנוסה, כי יחליפה וישיב את הרכב על עקבותיו. החבר החל בנסיעה. או אז התחיל הרכב להתדרדר והתהפך. נוסעי הרכב נפגעו בגופם. הרכב ניזוק טוטאלית.

הרכב היה מבוטח בביטוח מקיף בחברת הביטוח אליהו.

התנהגת בפזיזות ובקלות דעת הטיחה אליהו בנהגת. כשניסית לטפס על הגבעה, נטלת על עצמך סיכון בלתי סביר אשר הפך את התאונה לאירוע צפוי ומחויב המציאות, הוסיפה אליהו במרץ וסירבה לשלם את תגמולי הביטוח.

השופטת ניצה מימון-שעשוע מבימ"ש שלום בכפר סבא הייתה בדעה כי טענות אלה לא מחזיקות מים.

השופטת האמינה לנהגת הרכב כי השתתפה פעמים רבות וללא פגע בטיולי ג'יפים וכי לא צפתה כלל את קרות התאונה. גם מעדותו של החבר הנהג שהובא לעדות מטעם אליהו דווקא הסיקה השופטת כי לא היה כל חשש לסכנה ממראה פני השטח.

לעומת זאת, העבירה השופטת ביקורת נוקבת על החוקר רמי רבדל, מטעם אליהו. עדותו הותירה על השופטת רושם עגום, לא מקצועי ולא מהימן. השופטת דחתה מכל וכל את מסקנתו כי: "במקום נהרגו ונפגעו מספר מטורפים שניסו לעלות על ההר". השופטת קבעה באופן חד משמעי, שהשימוש ברכב בטיול היה סביר ולא בבחינת נסיעה על "קיר המוות".

מעבר לכך, טענת אליהו כי פזיזות ולקיחת סיכון ביודעין שוללים את הכיסוי הביטוחי, חותרת תחת אושיות דיני הביטוח. פוליסת ביטוח מכסה גם נזקים צפויים ומעשים רשלניים. אחרת גם כניסה לצומת ברמזור אדום, או חציית פס הפרדה רצוף, לא הייתה נחשבת לתאונה. הדבר מנוגד ליסוד מוסד בדיני הביטוח לפיו רשלנות המבוטח שגרמה למקרה הביטוח, לא משחררת את חברת הביטוח. חלק מאחריותה היא להגן על המבוטח מפני רשלנותו שלו. בשביל זה יש ביטוח, קבעה השופטת.

טענת אליהו כי הנהגת נהגה בפזיזות ובהסתכנות מרצון קוממה את השופטת. "טענה מקוממת ואווילית מזו לא שמעתי זמן רב", העידה על עצמה השופטת. משמעותה היא כי הנהגת ידעה כי תתהפך ותגרום לה ולכל הנוסעים ברכב למוות או לנכות וכל זאת משום שיש לה ביטוח מקיף באליהו. כך בדיוק טענה אליהו בתצהירו של מנהל מחלקת תביעות אצלה, עו"ד גבעוני, שהצהיר בעדותו בזו הלשון: "אני בטוח, כי במידה והתובעת לא הייתה מבוטחת אצל אליהו או בחברה ביטוח אחרת, היא לא הייתה מעיזה לנסות ולטפס את המעלה"!!!

באותו אופן דחתה השופטת את טענת אליהו בדבר אשם תורם חוזי של המבוטחת. השופטת קבעה כי יש להבחין בין אי קיום דרישות הפוליסה או רשלנות בקיומן, שאז ניתן להחיל על המבוטח אשם תורם, לבין אשם המבוטח בקרות מקרה הביטוח, שאז אין תחולה לתורת האשם התורם החוזי.

בסופו של דיון, השופטת חייבה את אליהו במלוא תגמולי הביטוח ובסנקציה העונשית של ריבית מיוחדת, בשיעור של 10% לשנה.

חברת ביטוח הדוחה תביעה חייבת להראות כי פעלה בתום לב אובייקטיבי, בדרך זהירה ואחראית כלפי המבוטח. על חברת הביטוח להראות, כי דחתה את התביעה על סמך חקירה או בדיקה כנה, אחראית ושקולה, שהובילה למסקנה כי אין יסוד לתביעה או שיש ספק משמעותי בקיום הזכות לתגמולי הביטוח.

דחיית תביעתו של מבוטח על סמך חקירה רשלנית ומגמתית של מקרה הביטוח, כפי שעשתה אליהו במקרה זה, בה "קודם יורים את החץ ואח"כ מציירים את המטרה", איננה בגדר התנהגות בתום לב. קל וחומר, כאשר היה ידוע היטב ליועציה המשפטיים של אליהו, כי מבחינה משפטית אין כל תקדים בפסיקה לשלילת הכיסוי הביטוחי עקב נהיגה לא זהירה או הערכת סיכונים לא נכונה.

כמו כן חייבה השופטת את אליהו בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪.