Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

לשון עילגת מעורפלת ועמומה

באחד הימים עבד אחמד הייב עם המחפרון שלו באתר חוף נירוונה של הכינרת. לפתע המחפרון שקע וניזוק.

המחפרון היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה, אולם זו דחתה את הייב בלא כלום.

ראה את חריגי הפוליסה שלי, אמרה מנורה להייב. כתוב שם במפורש כי אין כיסוי לאובדן או נזק שאירעו בים, במקווה מים, או בשטח סמוך להם סמיכות של סיכון הנובע מהם.

בלית ברירה פנה הייב לבית משפט השלום בחיפה.

השופט שלמה לבנוני האמין להייב כי לא קיבל לידיו מעולם את פוליסת הביטוח. די בכך כדי לדחות על הסף כל טענת הגנה של מנורה הנסמכת על התנאים והחריגים שבפוליסה.

אולם גם לגופו של עניין אין ממש בטענותיה של מנורה, קבע השופט.

לשון החריג, מבהיר שופט, היא עילגת, מעורפלת ועמומה. אין כל ספק כי הכנרת היא בבחינת מקווה מים. אולי אפילו ים. "ברור לחלוטין שככל שהמחפרון היה שוקע באגם הכנרת, היתה פטורה מנורה מחבותה".

אך למה התכוון מנסח הפוליסה במונח "סמיכות", מה טיבה של "סמיכות" זו, הקשה השופט. האם סמיכות גיאוגרפית, האם סמיכות סיבתית?

בתחילה סברה מנורה כי המחפרון שקע במרחק של 20 מטר מהכנרת. לכן נימוק הדחייה הראשון שנתנה מנורה היה נימוק של סמיכות גיאוגרפית.

מאוחר יותר הסתבר למנורה כי שקיעת המחפרון לא ארעה במרחק 20 מטר אלא במרחק 200 מטרים מהכנרת.

אולם מנורה בשלה. לא אחד כמו ליאור אזולאי, מנהל מחלקת התביעות של מנורה, ייתן לעובדות לעמוד בדרכו: "אין זה משנה אם מדובר היה במרחק של 20 מטרים או 200 מטרים... עצם העובדה שהמחפרון שקע מלמדת על כי מדובר היה בסמיכות לכנרת היוצרת סיכון".

הנה כי כן, אבחן השופט, אזולאי שינה את טעמו. כשראה כי הסמיכות הגאוגרפית נשמטה ממנו נאחז בסמיכות הסיבתית. על כך הביע השופט מורת רוח: "לטעמי, אירוני הוא שאף מנורה עצמה נופלת קורבן לערפל זה של משמעויות סותרות, ומכל מקום מעורפלות".

לאור כל אלה, הגיע השופט למסקנה כי אין כל משמעות לחריג ודינו להתבטל.

מעבר לכך, הוסיף השופט, גם לפי לשון החריג, כדי לזכות בפטור על בסיס החריג, על מנורה להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד כי האירוע ארע בסמיכות גיאוגרפית לכנרת. השני כי קיים אלמנט של סיכון סיבתי, המושפע, מטבעו מהמרחק הגיאוגרפי לכינרת.

השופט האמין להייב כי היה סבור שהשטח עליו הוצב המחפרון הוא שטח יבש. כל עוד לא הצליחה מנורה להוכיח כי המבוטח היה אמור באופן סביר לחשוש "מדוע שטח שלכאורה נראה יבש, הוא בבחינת פח יקוש בדמות ביצה", אין היא זכאית להסתמך על החריג.

על מנת להוכיח "סמיכות של סיכון" בעיני מבוטח סביר, קבע השופט, היה על מנורה להביא חוות דעת בעניין. זאת היה עליה לעשות במהלך שלב הגשת הראיות ולא בדרך של "הגנבת ראיות פסולה ונפסדת" בשלב הגשת הסיכומים.

השופט לבנוני הסיר אם כן כל ספק מליבה של מנורה כי היא אכן חייבת לשלם להייב את תגמולי הביטוח שתבע.

בשולי הדברים התייחס השופט לטענת מנורה כי על מנת להוכיח את נזקיו, היה על הייב להגיש חוות דעת של שמאי מטעמו.

מתוך עיון בפוליסה, מצא השופט כי למעט "חשבונות תיקון" לא חייב המבוטח להמציא שום חוות דעת.

טענה נוספת שהעלתה מנורה היא כי יש לקזז מתגמולי הביטוח את סכום המע"מ עבור הוצאות התיקון.

השופט בדק ושב ובדק בפוליסה במספר סעיפים בה ולא מצא אם סכום הביטוח כולל מע"מ אם לאו. הנטל להוכיח כי סכום הביטוח אינו כולל מע"מ, מוטל על כתפי מנורה. משלא הוכיחה זאת, "אין כל צידוק שלא לזכות את התובע בשיפוי הכולל מע"מ", קבע.

מנורה חוייבה איפוא לשלם את מלוא תגמולי הביטוח על כל נזקיו של הייב.