יצאנו לחופשה

כאשר מבוטח חותם על הצעת ביטוח, הוא משוכנע, כי מאותו הרגע הוא מצוי תחת כנפי הכיסוי הביטוחי, גם ללא אישור מיוחד מטעם חברת הביטוח. לרוב המבוטח גם מחויב בתשלום פרמיות החל מיום החתימה על ההצעה ולעיתים גם עבור תקופה קודמת.

על פי קביעת בית המשפט העליון, אין צורך שחברת הביטוח תנפיק למבוטח אישור פורמאלי חתום כדי שהכיסוי הביטוחי ייכנס לתוקף.

אולם חברות הביטוח, מנסות לעקוף את הלכת בית המשפט העליון.

לפי גישתן, הצעת הביטוח המוגשת על ידן למבוטח היא רק בבחינת "הצעה להציע הצעה". המבוטח שלא מבין בביטוח דבר וחצי דבר, הופך ליזם הבקיא בהלכות ביטוח. המבוטח הופך לצד שמגיש את ההצעה לחברת הביטוח. אפילו שבפועל חברת הביטוח יזמה את הפנייה אליו. אפילו שהצעת הביטוח מנוסחת על ידי חברת הביטוח, על טופס עם לוגו של חברת הביטוח.

גישה זו, חושפת את המבוטח ללא כל כיסוי, עד שחברת הביטוח תואיל בטובה לאשר את הצעת הביטוח.

ובעצם מדוע שחברת הביטוח תמהר לאשר את הצעת המבוטח?

הרי מרגע שהמבוטח נחשב למציע היא נהנית מכל העולמות:

המבוטח כבר נתפס ברשתה. הוא לא יפנה לחברה אחרת. הרי הוא משוכנע שהוא כבר מבוטח.

הפרמיות תשולמנה רטרואקטיבית גם אם החברה תאשר את ההצעה כעבור חודשים.

אם בינתיים יקרה למבוטח אסון, חברת הביטוח תהיה פטורה מכל תשלום. הרי האישור לא הגיע בטרם האסון.

כך נוצר מצב בלתי נסבל, בו המבוטח שבוי בהליכי חיתום ביורוקרטים ממושכים בחברת הביטוח.

חלק משופטינו, מלאי הבנה לחברות הביטוח. הנה השופט ד"ר קובי ורדי, מבית משפט השלום בתל אביב, אימץ את הסבר חברת הביטוח, כי בחום הקיץ תוקפת ליאות את פקידיה והם יוצאים לחופשות. איחור של חצי שנה, נראה לכן מוצדק בעיני השופט והוא הותיר את המבוטחת על ערש דווי ללא מקור לטיפול רפואי.

אחד הטעמים המרכזיים לקבלת עמדת חברות הביטוח בנקודה זו, הוא שלחברת הביטוח דרוש זמן כדי לבחון באמצעות חתמיה את הסיכון המבוטח.

אולם רוב רובם של הביטוחים הנעשים כיום, להבדיל מהביטוחים שנעשו במאות הקודמות, אינם עוברים כלל חיתום. במהלך המאות שחלפו, התפתחו כלים אובייקטיביים לסינון סיכונים, כמו נתונים סטטיסטיים, מחקרי בטיחות ועוד. כיום הצורך בחיתום פרטני הצטמצם ביותר.

מעבר לכך, באותם מקרים נדירים, בהם חברת הביטוח מבקשת שהות לבדוק את הסיכון באמצעות חתמיה, דיני החוזים מעמידים לרשותה את מכשיר ה"חוזה על תנאי". עליה להודיע למבוטח בכתב, כי היא מקבלת אותו על תנאי, שתוך זמן קצוב לא תימסר לו הודעה בכתב, כי הסיכון גדול עליה. אם בינתיים יקרה מקרה ביטוח, המבוטח יהיה זכאי לתגמולי ביטוח, אלא אם כן חברת הביטוח תוכיח, ועליה נטל השכנוע, כי שום חברת ביטוח סבירה לא הייתה מקבלת את המבוטח לביטוח.

חלק משופטינו לא מקבל את גישת חברות הביטוח. ביניהם השופט בועז אוקון, מבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קבע כי לחוזה ביטוח יש תוקף מרגע שהמבוטח חותם על "הצעת הביטוח".

גם השופט אורי קיטאי, נשיא בית משפט השלום בחיפה מחזיק בדעה זו. ראה את סקירת פסק דינו בסוגיה זו באתר משרדנו תחת הכותרת תחילתו של ביטוח.

בימים אלה הצטרף לדעה זו גם השופט אמיר טובי, אף הוא מבית משפט השלום בחיפה.

סמיר חורי החליק במדרגות משרדו, נחבל ברגלו, אושפז בבית החולים, עבר ניתוח ונותר עם נכות של עשרים אחוז לצמיתות.

חורי פנה אל חברת הביטוח כלל וביקש לממש את זכויותיו בפוליסת ביטוח החיים שרכש אצלה, פוליסה שכללה פיצוי עבור הפסד השתכרות, נכות מתאונה ושחרור מתשלום פרמיות.

אכן, לא כיחדה כלל, רכשתָ אצלי פוליסת ביטוח. אולם זו לא נכנסה כלל לתוקף.

הכיצד, תמה חורי. הרי עשיתי כל מה שרציתם: חתמתי על הצעת הביטוח. חתמתי על הוראת קבע. יותר מזה, הוסיף חורי, ביקשתם וגם שילמתי לכם פרמיה עבור תקופת ביטוח שקדמה בחודש וחצי להיכרותי עמכם.

הכול נכון, אמרה כלל. אבל לפוליסה יש תנאים כלליים והפנתה לסעיף קטן ושובב המצוי שם. הנה, כתוב פה מפורשות, כי הפוליסה תכנס לתוקף רק לאחר שאני אאשר את הביטוח ובתנאי שעד לאישורי תשמור על עצמך מכל משמר. לצערי, לא שמרת על עצמך עד שעובדי העמוסים התפנו לטפל בעניינך.

"ההיגיון אינו מתיישב עם גישתה של חברת הביטוח כלל", קובע השופט אמיר טובי. לפי גישה זו, "הכיסוי הביטוחי חל רק למן המועד שבו הצעת הביטוח מגיעה לידי החברה או לאחר החיתום. מועד זה אינו וודאי ואינו ידוע מראש ובנוסף למבוטח אין כל שליטה על עיכוב הטפסים שאפשר ויארך שבועות ואפילו חודשים. אין כל הגיון שכל אותו פרק זמן לא יינתן למבוטח כיסוי ביטוחי".

השופט קיבל את טענותיו של חורי וקבע כי הפוליסה שרכש בחברת כלל הייתה בתוקף מלא במועד התאונה, למרות שאנשי החיתום בחברה לא התפנו לטפל בה.