Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

תבן אין ניתן לעבדייך

הריונה של צפורה מלול הוגדר על ידי רופאיה כהיריון בסיכון גבוה.

בשבוע העשרים ותשע להריונה, חשה מלול בירידת מי שפיר. היא הובהלה מיד לבית החולים כרמל בחיפה.

עם הגעתה לבית החולים, חוברה למוניטור.

לאחר כשעה ורבע, הופיע דימום נרתיקי מסיבי.

רק כעבור שלושת רבעי השעה, למרות שהרופאים ידעו על הסיכון הגבוה שבהיריון, החליט צוות בית החולים לבצע ניתוח קיסרי.

התינוקת עדן מלול נולדה פגה, במשקל קילוגרם ושלוש מאות ארבעים וחמישה גרם.

מספר שבועות לאחר הלידה, אובחנה אצל עדן מחלתPVL , מחלת החומר הלבן סביב חדרי המוח. המחלה גרמה לעדן הקטנה שיתוק מוחין ופיגור שכלי.

בית המשפט העליון לא התקשה להגיע למסקנה כי בית חולים כרמל התרשל בתפקודו. היריון בסיכון גבוה וירידה מוקדמת של מי שפיר בצירוף לדימום נרתיקי, חייבו ביצוע דחוף של ניתוח קיסרי.

אף על פי כן, למרות התרשלותו המוכחת, הצליח בית החולים להיחלץ, כמעט לחלוטין, מאחריות לנזקיה של עדן הקטנה.

על פי גישתו של בית המשפט העליון, נפגע מרשלנות רפואית חייב להוכיח לא רק שצוות בית החולים התרשל כלפיו. עליו גם להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין מחדלי הרופאים לבין נזקיו.

דרישת הקשר הסיבתי היא לעיתים קשה מנשוא ומאפשרת למוסדות הרפואיים להתחמק מאחריות, אפילו התרשלות בית החולים ברורה וחמורה.

מדוע? מפני שלכל מחלה מספר גורמי סיכון. האפשרות להוכיח כי דווקא התרשלות הרופאים גרמה למחלה ולא גורם סיכון אחר, היא לעיתים משימה בלתי אפשרית.

לא זו אף זו: הוכחת הקשר הסיבתי מחייבת רכישת חוות דעת מומחים. חולה המבקש לרכוש חוות דעת, נתקל לא אחת בחוסר רצון של הרופאים להעיד נגד הקולגות שלהם. אפשר להתגבר על קשר השתיקה, אולם לשם כך דורשים הרופאים אלפי ולעיתים עשרות אלפי שקלים לכל חוות דעת.

בתי החולים בארץ מבוטחים. לחברות הביטוח משאבים עצומים. ביכולתן לרכוש מומחים שכירי חרב בממון רב. יכולת כזו לא מצויה בידי הנפגעים.

כך קרה גם במקרה של עדן הקטנה.

משפחת מלול לא השכילה להביא למשפט רופאים המומחים בגורמי סיכון לשיתוק מוחין בילדים.

לעומת זאת, בית החולים כרמל בא למשפט מצויד היטב. ד"ר צפורה דולפין, מומחית לרפואת ילדים ולרפואה ניאונטולוגית, קבעה כי פגים הנולדים לפני השבוע השלושים ושניים, חשופים לארבעה אחוזי סיכון לחלות בשיתוק מוחין.

מומחה נוסף לרפואת ילדים ולנוירולוגית ילדים שגויס למאבק המשפטי נגד עדן הקטנה הוא ד"ר וייץ. זה האחרון קבע כי פג שמשקלו פחות מאלף וחמש מאות גרם נושא סיכון פי שלושים לשיתוק מוחין מאשר ילוד במשקל ממוצע.

שני המומחים התייחסו גם לאי הפסקת דימום נרתיקי כגורם סיכון. ד"ר דולפין אזכרה מאמר רפואי המעלה אפשרות כזו. ד"ר וייץ הסכים כי אי הפסקה מיידית של דימום, יכול להביא "עלדרך העיקרון", לשיתוק מוחין "אבל העובר צריך להראות סימנים חולניים מיד בלידה.זה לדעתם של גדולי המומחים". גדולי המומחים לא הובאו לעדות.

חוות הדעת הרלבנטיות היחידות שעמדו בפני בית המשפט העליון, היו אם כן חוות הדעת מטעם בית החולים.

שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, הסיקה מחוות דעת אלה, כי קיימים שני גורמים אפשריים לשיתוק המוחין של עדן. גורם סיכון אחד הוא הפגות. גורם סיכון שני הוא "אי ביצוע ניתוח קיסרי בדחיפות מספקת, שחשף את האם לדימום מוגבר".

אולם, המשיכה השופטת נאור, בעוד שבית החולים הצליחה להוכיח כי הפגות היא גורם "מוכר וממשי", לא הצליחה משפחת מלול להוכיח אלא "סיבתיות עמומה" בין אי הפסקת הדימום לבין נזקיה של עדן.

במצב דברים זה, היה על בית המשפט, לעניות דעתנו, להטיל על בית החולים אחריות מלאה לנזקיה של עדן. במקרים בהם הוכח כי בית החולים התרשל, כי נגרמה נכות וכי התרשלות בית החולים עשויה להיות גורם לנזק ולו רק "על דרך העיקרון", מן הראוי להטיל על בית החולים את הנטל לשכנע כי לא התרשלותו היא שגרמה לנזק. איך אפשר להטיל נטל כזה על נפגע מחוסר אמצעים העומד מול ממסד רפואי עם נגישות למידע הרפואי, למחקרים ולמומחים רפואיים. בידי הממסד הרפואי גם המשאבים הכספיים לשכור את מיטב המומחים כדי שישללו את העובדה שהתרשלותו היא שגרמה לנזק.

לצערנו לא כך סבר בית המשפט העליון שלנו.

השופטת נאור קבעה, כי גם בנסיבות אלה, נטל השכנוע מוטל על עדן מלול וכי היא לא עמדה בנטל זה משום שלא השכילה להביא את המומחים המתאימים. השופטת אפילו לא מצאה לנכון למנות, במסגרת תפקידו של בית המשפט כאפוטרופוס על הקטינים, מומחה מטעם בית המשפט כדי שהוא יוכל לחוות את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי.

"בהעדר ראיות יאמר בית המשפט: "תבן אין ניתן לעבדייך ולבנים אומרים לנו עשו". בענייננו, ה"תבן" שהובא על-ידי משפחת מלול אינו רב", קובעת השופטת נאור.

יחד עם זאת, ממשיכה השופטת נאור, לא ניתן להתעלם, מ"הסיבתיות העמומה" בין התרשלות בית החולים לנזקיה של עדן הקטנה.

כאשר קיימת סיבתיות עמומה שכזו, מן הראוי בכל זאת לפצות את החולה במשהו, לפי שיקול דעתו של השופט.

בסופו של דיון, לפי גישה זו ועל פי שיקול דעתה, הטילה השופטת נאור על בית החולים אחריות לעשרים אחוז בלבד מנזקיה של עדן הקטנה.

בימים אלה מתקיימים ברחבי הארץ כנסים של מיטב המוחות המשפטיים, שהתגייסו כדי לבטל את רוע הגזירה. שומו שמיים. הכיצד העז בית המשפט העליון לפסוק את מעט הפיצויים שפסק, לטובת ילדה ששיתוק המוחין שלה נגרם, אולי, על ידי מחדלי בית החולים.

חברות הביטוח גם הגישו בקשה לקיים דיון נוסף בסוגיה.

אנו מקווים כי אכן יקוים דיון נוסף וכי בית המשפט העליון יקבל את הגישה לפיה בכל מקרה בו בית החולים מתרשל בטיפול בחולה, די בכך שהתרשלותו מהווה גורם סיכון לנזקו של החולה, כדי שבית החולים ישא בנטל להוכיח שלא התרשלותו היא שגרמה לנזק.

בשולי הדברים יצוין כי במקרה של עדן התברר כי ברישום פעימות לב העובר במוניטור, אליו כאמור חוברה האם עם קבלתה לבית החולים, נפלו ליקויים וחסרים קטעי זמן משמעותיים.

לרישומי לב העובר חשיבות רבה, לאור הסיכון הגבוה שבהריון והירידה המוקדמת של מי שפיר. לבית החולים לא היה הסבר ביחס לליקויים. נקודה זו גם היא מבהירה כמה חשוב להטיל על בית החולים את הנטל להוכיח כי לא התרשלותו היא שגרמה לנזק.

בדיון הנוסף שהתקיים בסוגייה בהרכב של 9 שופטים שונתה הלכה זו ונקבע כי רק בהוכחת קשר סיבתי בין רשלנות לנזק בהסתברות של 51% תזכה בפיצוי.