Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

השפעת השנים האבודות

עד לאחרונה, בני משפחתו של אדם אשר נהרג בתאונת דרכים, תאונת עבודה וכיוצא באלה עוולות נזיקין, לא היו זכאים לקבל פיצויים משמעותיים; אלא אם היו מוכיחים, כי הם היו תלויים במנוח לפרנסתם.

דרכם של התלויים לקבלת המגיע להם, הייתה לרוב כרוכה בהשפלה. חוקרי הביטוח לא היססו לחטט בכאב ולהציג את התלויים כמי שהרוויחו מהמוות. אלמנת המנוח הושמה מייד תחת מעקב. הורי המנוח נחקרו בשאלה אם בין כלתם לבנם שררה אהבה. האם הייתה זוגיות טובה.

השופט נאלץ גם הוא להפעיל את כישוריו בזיווג זיווגים. האם האלמנה צעירה, יפה ובעלת מידות ראויות, האם הדייט האחרון היה סתם סטוץ, או תחילתו של בעל, האם בן הזוג החדש מוכשר יותר מזה הקודם. גם בית המשפט העליון יצא בביקורת קשה על תופעה מזוויעה זו. ראה בסקירתנו סיכויי האלמנה להנשא.

אולם התופעה לא נפסקה. כבוד האדם וצנעת הפרט המשיכו להיות למרמס על דוכן העדים.

ביום 15 למרץ 2004 בא קץ למצב דברים לא ראוי זה. בפרשת אטינגר, שסקירתה הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת מחזיר השנים האבודות, הוסיף שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, בהסכמת כל חבריו להרכב, נדבך נוסף להגנת כבוד האדם במדינת ישראל.

יכולת ההשתכרות של כל אדם, גם זה שנפטר, היא פוטנציאל המשקף את האופק הכלכלי שלו, קבע השופט ריבלין. מדובר בנכס בעל ערך המלווה כל אדם מרגע לידתו. נכס זה יעמוד מעתה בליבת משפט הפיצויים של אדם שנפטר. מבטו של בית המשפט מרוכז מעתה באבדן כושר ההשתכרות של המנוח. לא בטענות חברת הביטוח כי מותו הביא רק יתרונות ליקיריו.

הפיצויים עבור הפגיעה ביכולת ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות, כוללים בתוכם, מטבע הדברים, גם את הפיצויים לתלויים. ברוב רובם של המקרים, התלויים (בן הזוג, הילדים וההורים, שהיו תלויים במנוח לפרנסתם) הם גם היורשים. במצבים שכיחים אלה, בית המשפט לא יצטרך יותר לדון בפיצויים לתלויים.

רק במצב דברים בו התלויים והיורשים מסוכסכים ביניהם, או כאשר התלויים נושלו מירושתם על ידי המנוח, אז ורק אז ייאלץ בית המשפט לעסוק בשאלות חטטניות ומביכות מה מהפיצויים לשנים האבודות שייך לתלויים ומה ליורשים.

עניין זה הודגם לאחרונה, באחד המקרים הראשונים בו יושמה הלכת השנים האבודות, על ידי השופטת ענת ברון, מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

ליאור צרור עבד כנהג משאית מנוף. באחד הימים עסק בהעמסת עמודי תאורה. אחד העמודים פגע בקו מתח חשמלי גבוה. צרור התחשמל למוות.

ליאור המנוח היה בן עשרים ושבע במותו. הוא הותיר אחריו אלמנה בת עשרים ושלוש וילדה בת ארבע.

כארבע שנים לאחר הגשת התביעה הודתה חברת הביטוח המגן, מבטחת המשאית בביטוח חובה, כי מדובר בתאונת דרכים ונפתחה הדרך לחשב את סכום הפיצויים.

השופטת ברון מחשבת בנפרד את הפיצויים לאלמנה וליתומה כתלויות ובנפרד את הפיצויים לאלמנה וליתומה כיורשות על פי הלכת השנים האבודות. בסופו של דבר, הדיון בפיצויים לתלויות התברר כמיותר. כפי שהבהרנו, הפיצויים עבור השנים האבודות, כוללים בתוכם את הפיצויים לתלויים. מכל מקום מאחר ומדובר ביישום של הלכה חדשה, ברור מדוע השופטת הקדישה זמן לחישוב על פי שתי השיטות וטוב שעשתה כן. העבודה היסודית שהושקעה על ידה נותנת תמונה על הגינותה של ההלכה החדשה.

חישוב הפיצויים לאלמנה וליתומה כתלויות

המגן הביאה בפני השופטת עדויות על גבר שהאלמנה הכירה כשלוש שנים לאחר התאונה. האלמנה אמנם לא נישאה לבן זוגה החדש, מצאה השופטת, אך אורח החיים שהם מקיימים אינו שונה מזה של בני זוג נשואים, שכן הם מנהלים משק בית משותף ולבני הזוג ילדה משותפת.

השופטת שמעה עדויות על יכולותיהם, עיסוקיהם ואורח חייהם של בן הזוג הקודם ושל זה החדש וערכה השוואות דקדקניות בין כושר ההשתכרות והתמיכה הכספית של בן הזוג הקודם לזה החדש.

לאחר דיונים מייגעים, הגיעה השופטת למסקנה, כי כושר השתכרותו של בן הזוג הקודם היה 6,444 ₪. לעומת זאת כושר השתכרותו של בן הזוג החדש הוא 5,000₪לחודש.

האלמנה זכאית אם כך, רק להפרש של 1,444 ₪. בעניינים שכאלה יש להקפיד, טוענות חברות הביטוח. אחרת האלמנה עלולה, רחמנא ליצלן, להרוויח משני בני זוג.

כעת עברה השופטת לחשב את החלק אותו המנוח היה צורך בהכנסתה של האלמנה. לצורך זה נשמעו עדויות על השכלתה, ניסיונה, הכשרתה של האלמנה. חברת הביטוח האֶדירה והאלמנה המעיטה.

לבסוף הגיעה השופטת למסקנה, כי יש להעריך את כושר השתכרותה של האלמנה בסכום של 2,268 ₪ בחודש.

כעת ניגשה השופטת למלאכת חישוב הפסדי התמיכה על פי שיטת "הידות". השופטת חילקה את סכום ההכנסה של המנוח למספר בני הבית בתוספת ידה אחת כללית למשק הבית. סך הכל ארבע ידות. זאת עד הגיע הבת לגיל עשרים. ממועד זה ואילך, שלוש ידות. מחישוב הפיצוי לאלמנה יש לקזז את ידת המנוח בהכנסתה.

בעת עריכת חישוב זה השופטת הפרידה בין התקופה שמיום פטירת המנוח ועד תחילת החיים המשותפים עם בן הזוג הנוכחי לבין התקופה מאז ואילך. בגין התקופה הראשונה האלמנה זכאית למלוא סכום אובדן התמיכה. מאותה עת היא זכאית רק להפרש בין סכום זה לבין סכום התמיכה של בן הזוג הנוכחי.

עוד נותרה בפני השופטת מלאכת חישוב הפסדי שירותי בעל ואב לעבר ולעתיד שנגרמו לאלמנה וליתומה. השופטת חישבה ומצאה כי האלמנה הפסידה שירותי בעל בסכום של 10,000 ₪. שהרי נמצאו לה שירותי בעל חדשים. הבת הפסידה שירותי אב בסכום של 40,000 ₪.

בסופו של דיון ארוך ומייגע הגיעה השופטת למסקנה כי סך כל הפיצויים המגיעים לאלמנה וליתומה כתלויות הם 816,360 ₪.

חישוב הפיצויים לעיזבון (ליורשים) על פי הלכת השנים האבודות

כאן השופטת מתרכזת אך ורק בהכנסתו הפוטנציאלית של המנוח בשנים האבודות בניכוי אותו חלק מהכנסתו שהיה צורך לעצמו.

השופטת מצאה כאמור, כי המנוח היה משתכר 6,444 ₪ לחודש.

כעת נותר להעריך מה מתוך הכנסתו הפוטנציאלית, המנוח היה צורך לעצמו. בנקודה זו השופטת מאמצת אחת משתי אלטרנטיבות שהוצעו על ידי השופט ריבלין (דווקא משום מה, זו המביאה למיעוט הפיצויים).

השופטת מחלקת את הכנסתו הפוטנציאלית של המנוח לחמישה חלקים: ידת הקיום של המנוח; ידת החיסכון של המנוח; ידת האלמנה; ידת הבת; וידת הבית. יוצא כי ערכה של ידת הקיום, אותה יש להפחית משכרו של המנוח (6,444 ₪) הינו 1,288 ₪. משכך, אובדן ההשתכרות לעיזבון "בשנים האבודות" הינו 5,156 ₪ לחודש ובסך הכול לאחר הוון מתאים עד גיל פרישה (67 שנה) 1,736,560 ₪.

כאמור, במקרה זה, האלמנה והבת הן גם התלויות במנוח וגם היורשות של המנוח. ממילא מתייתר הצורך, כמו ברוב המקרים, לדון בחלוקה הפנימית בין המגיע לתלויים ובין המגיע ליורשים.

את טבלת פירוט ראשי הנזק שנפסקו ראה במדורנו סל הפיצויים. לשם קבלת טבלת החישוב הסופית לחץ כאן.

לא נותר אלא לברך על הרוח החדשה המנשבת במשפט הפיצויים.