זרה למערכת

עובד נפגע בתאונת דרכים. לעובד יש זכות, כמו לכל נפגע אחר, לקבל פיצויים ממבטחת הרכב בו נפגע.

מה הדין כאשר תאונת הדרכים מהווה גם תאונת עבודה. כמו במצב השכיח, בו התאונה ארעה בדרך למקום העבודה, או בחזרה ממנו?

במצב דברים שכזה, יש לעובד זכות תביעה גם נגד מבטחת הרכב בו נפגע וגם נגד המוסד לביטוח לאומי.

מצב דברים שכזה אהוב על חברות הביטוח. מהפיצויים שהן משלמות לנפגע, הן זכאיות לנכות את התגמולים שהעובד מקבל מהמוסד.

אכן, חברות הביטוח לא אמורות ליהנות מניכויים אלה. הן אמורות להעבירו למוסד. אולם המוסד לא תמיד מקפיד לגבות מחברות הביטוח את מלוא הניכויים.

מעבר לכך, קיים מקרה אחד, בו המוסד גם לא זכאי לגבות ניכויים אלה. כאשר העובד נפגע ברכב בשרות המעביד. זאת על פי פסיקת בית המשפט העליון.

נסכם את הדברים בקליפת אגוז: כאשר עובד נפגע ברכב המעביד, בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, חברת הביטוח מנכה מהפיצויים המגיעים לו את התגמולים שהמוסד משלם לו והניכוי נותר כצ'ופר בידי חברת הביטוח. לעיתים יוצא שהפיצויים נבלעים בתוך תגמולי המוסד. אז חברת הביטוח יוצאת פטורה בלא כלום.

נקל אפוא להבין עד כמה חפצה כל חברת ביטוח, שהמוסד יכיר בתאונת הדרכים בה נפגע העובד, יראה בה תאונת עבודה ויפטור אותה ממרבית ולעיתים אף מכל נטל הפיצויים.

כזה היה גם חפצה של חברת הביטוח הדר במקרה של יצחק סאיג.

המוסד סירב לתת הכרה של תאונת עבודה, בתאונת הדרכים אותה עבר סאיג ברכב של מעבידו.

לסאיג עמדה הזכות לערער לבית הדין לעבודה אך הוא השלים עם החלטת המוסד ונמנע מערעור.

סאיג בחר לממש את זכות התביעה הנוספת העומדת לו נגד מבטחת רכב המעביד בביטוח חובה, חברת הדר.

הדר הבינה מייד, כי בחירתו של סאיג לנטוש את שדה המערכה מול המוסד, תעלה לה ביוקר.

הדר הזדרזה לדחוק במעביד שייתן לה ייפוי כוח לערער בשמו לבית הדין לעבודה. אך המעביד סירב.

לא נותר להדר אלא להגיש תביעה בשם עצמה נגד המוסד והעניין התגלגל עד לבית הדין הארצי לעבודה.

הדר טענה כי לה בלבד יש האינטרס, שהמוסד יכיר באירוע כתאונת עבודה. לעובד אין אינטרס. הרי כל מה שיקבל מהמוסד ינוכה ממילא מהפיצויים שיקבל מחברת הביטוח. למעביד אין אינטרס. כאשר מדובר בתאונת דרכים, המעביד לא צפוי להיתבע על ידי העובד.

לכן, טענה הדר, יש לפרש את חוק הביטוח הלאומי כך שיתאפשר למי שנושא בנטל הפיצוי, דהיינו לחברות הביטוח, לתבוע את המגיע לעובד הנפגע מהמוסד.

שופט בית הדין הארצי שמואל צור דחה את טענותיה של הדר.

הוראות חוק הביטוח הלאומי ברורות, קובע השופט. הן מעניקות את המעמד לתבוע את המוסד בבית הדין לעבודה רק לבעלי זיקה ישירה לביטוח שהחוק מעניק. כך הם העובד והמעביד. הם משלמים את דמי הביטוח הלאומי. עליהם פורש החוק את רשת המגן של הביטוח הלאומי.

חברת הביטוח היא זרה למערכת הביטוח הלאומי. לחברת הביטוח יש כל היותר אינטרס כלכלי לנכות את סכומי התגמולים שהמוסד משלם לנפגע. אינטרס כלכלי זה אין בו כדי להקנות לחברת הביטוח מעמד לריב את ריבו של העובד, או של המעביד כלפי המוסד כשהם עצמם נמנעים מלעשות זאת. לשם כך דרושה הוראה מפורשת בחוק.

לסיכום, פסק השופט צור, אין להרחיב את רשימת בעלי הדין המנויים בחוק הביטוח הלאומי ולהכניס לרשימה בדלת האחורית גם את חברת הביטוח של המעביד. לחברת הביטוח אין שיג ושיח עם המוסד.

לפסק דינו של השופט צור הצטרפו הנשיא סטיב אדלר, השופטת ורדה וירט-ליבנה ונציגי הציבור.

ערעורה של חברת הדר נדחה איפוא. היא תיאלץ לשאת לבדה במלוא הפיצויים המגיעים ליצחק סאיג.