עריכת דין = סיכון צפוי

"פה ושם הופיע גבר, כמו בתחנת רכבת נידחת", מתארת אחת מדמויותיו של חנוך לוין את ימיה. "מי שרצה בי בערב, חזר בו עם עלות השחר".

כך נדמה, ארע גם לציבור עורכי הדין ביחסיו עם חברת הביטוח איילון.

לקראת סוף כל שנה, איילון מאוד רוצה בעורכי הדין. איילון מפתה אותם לרכוש אצלה ביטוחים "בתנאים מועדפים". אולם, כפי שנראה מייד, איילון מעוניינת לקבל את הפרמיות של עורכי הדין. לסיכונים הכרוכים במקצועם איילון מתכחשת.

גם עו"ד אליעזר קליין נענה לפרסומי איילון ורכש פוליסת תאונות אישיות שנתפרה על ידי איילון במיוחד עבור חברי לשכת עורכי הדין בישראל. קליין לא הסתפק ביחידת ביטוח אחת. הוא רכש שתי יחידות ביטוח. קליין כל כך סמך על איילון, שהוא רכש אצלה, בנוסף, פוליסת חיים ובריאות.

באחד הימים, נכנס לחדרו של קליין אחד מעובדיו. בידיו פסק דין שניתן נגד הלקוח הגדול והחשוב של המשרד. בין השניים התפתח ויכוח קשה. הוחלפו האשמות. קליין היה נרגז ונסער. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער.

בסערת הרגשות העזה, השליך קליין קלסרים עבי כרס. אלה נתקעו מאחורי המקרר המשרדי. בניסיון לחלצם, הרים קליין את המקרר. או אז חש בכאבים עזים בחזהו ובזרועו הימנית. קליין הובהל לבית החולים. שם אובחן אוטם חריף בשריר הלב.

המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה. אם המוסד ראה באירוע תאונה, יהא הקורא סמוך ובטוח כי מדובר באירוע הכי תאונתי שיכול להתרחש.

אולם איילון סברה אחרת. קליין נאלץ לפנות לבית משפט השלום בקריות והתיק הובא בפני השופטת אילת דגן.

מקצוע עריכת הדין, פתחה איילון את שלל טענותיה, מציב את העוסקים בו, בקבוצת סיכון ללקות באוטם שריר הלב. הוסף לזה את העובדה שקליין עישן.

אצל עורכי הדין, אם כן, במיוחד אלה המעשנים, התקפי לב הם דבר צפוי. כך לדידה של איילון. והרי, הוסיפה איילון, אני חברת ביטוח. אני לא מבטחת אירועים צפויים.

קליין באופן אישי, היה אדם בריא לפני המקרה, קבעה השופטת דגן. מעבר לכך, השתוממה השופטת, הכיצד הציעה איילון את הביטוח לציבור עורכי הדין, גם אלה המעשנים, שעיסוקם כרוך בעבודה תובענית ובמתחים מובנים.

הסיכון ללקות בהתקף לב מאירועים מילוליים, צפוי בקרב עורכי הדין, יותר מאשר סיכוני פגיעה פיזית. לעורכי הדין אפוא, ציפייה לגיטימית שהפוליסה תיתן כיסוי לסיכון שכזה. ספק רב בעיני, מוסיפה השופטת, אם ציבור עורכי הדין היה מוכן לרכוש פוליסה שבה מוחרג אוטם שריר הלב שאירע באופן פתאומי בעבודה.

מדובר בגורמי סיכון, מסבירה השופטת דגן את אשר אמור היה להיות מובן מאליו לחברת ביטוח מקצועית. חברת ביטוח מקבלת מבוטח לביטוח על מעלותיו ועל חסרונותיו. היא אינה יכולה להישמע בטענה כי למבוטח גורמי סיכון כמו עישון, ההופכים את מקרה הביטוח לצפוי.

כאן העלתה איילון טענה מעניינת. פוליסת איילון דורשת כי האירוע התאונתי יהיה "פתאומי ובלתי צפוי מראש". קבלת פסק דין מאכזב, הבהירה איילון, אינו אירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש. הרי בבית המשפט הניצחון לעולם איננו מובטח.

אלא שהאירוע, מאכזבת השופטת את איילון, איננו קבלת פסק דין מאכזב. האירוע הוא דחק רגשי קיצוני, ויכוח מילולי ומאמץ גופני חריג בהרמת המקרר שגרמו כולם להתקף הלב. נכון אומנם שהאירוע בא בעקבות קבלת פסק דין מאכזב. אך אין לבלבל בין האירוע לסיבה לאירוע.

איילון שלפה טענה נוספת. פוליסת איילון דורשת כי התאונה תיגרם "על ידי סיבה פיזית חיצונית הנראית לעין". בענייננו, הבהירה איילון, סערת הרגשות הייתה עניין פנימי שבין קליין לבין עצמו. המאמץ בהזזת המקרר היה זניח לעומת המועקה הנפשית.

איילון גייסה לעזרתה את ד"ר קפלינסקי, מומחה רפואי בתחום הקרדיולוגיה. המומחה ניסה לשכנע שגם אלמלא הזזת המקרר היה נגרם האוטם. המומחה הדגים בפני השופטת כיצד הוא עצמו מרים את דוכן העדים בקלילות, ללא כל מאמץ.

גם קליין הדגים בעדותו, באופן ספונטני, את אותה פעולה. לעומת מומחה איילון, היה קליין סמוק לחיים כולו וניכר בו בבירור שהרמת הדוכן עלתה לו במאמץ לא מבוטל.

"התרשמות בלתי אמצעית זו נחרטה בעיני", מעידה השופטת על עצמה. "היא מהווה תמונה ששווה יותר מאלף מילים, התפתלויות מילוליות ודקויות תיאורטיות. ההדגמה החיה הוכיחה מה שהשכל הישר ממילא מבין כי העצימוּת והמאמץ בהתכופפות והרמת משא אינו משותף לכל בני האדם בצורה שווה או מדידה, אלא אינדיבידואלי בהתאם לכושר גופני, סיבולת ושאר נתונים גופניים גנטים ואחרים השונים מאדם לאדם ולמכלול גורמים חיצוניים כגון משך המאמץ, משקל המקרר צורת האחיזה וכד'. האמור לעיל מתיישב יותר עם המסקנה לפיה אין אפשרות אמיתית לבודד באופן אמפירי ולקבוע, בנסיבות העניין, כי המאמץ בהזזת המקרר זניח לעומת המרכיב של המועקה הנפשית".

איילון נברה בפוליסה ומצאה תנאי לפיו הנכות צריכה להיגרם תוך 12 חודש. המוסד לביטוח לאומי, טענה איילון, קבע לקליין את שיעור הנכות הצמיתה לאחר שחלפו יותר מ-12 חודש.

גם מתנאי זה לא באה לאיילון הישועה. התאריך בו החליט המוסד על שיעור הנכות הוא אכן לאחר שחלפו 12 חודש, אך הנכות נקבעה רטרואקטיבית החל מתאריך שבתוך 12 החודשים. התנאי בדבר מועד הנכות מתקיים, קובעת השופטת, גם כאשר הקביעה ניתנה בדיעבד בשל עיכובי המוסד, התדיינויות ולוחות זמנים שאינם תלויים במבוטח.

משנדחו כל טענותיה חויבה איילון לשלם לקליין את מלוא תגמולי הביטוח המגיעים לו לפי הפוליסות שרכש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.