נבל ברשות התורה

חלק מחברות הביטוח גילו, שלא כדאי להן להשקיע בטיפוח מחלקות מקצועיות לסילוק תביעות. הן למדו להפוך את מערכת בתי המשפט למחלקת התביעות שלהן.

למה להתאמץ בטיפול בתביעת מבוטח חצוף, אשר במקום להמשיך ולשלם פרמיות, העז למות, לחלות, או לאבד את רכושו. הרי אפשר לנפנף אותו כך סתם. לחלק מהמבוטחים אין בכלל משאבים לפנות לבית המשפט. החלק האחר יגלה, שבתי המשפט עמוסים מכדי לגלות אמפתיה לסבלותיהם.

השימוש הציני שעושות חברות הביטוח במערכת בתי המשפט, מאפשר להן, אם נעשה פרפרזה על אמרת הרמב"ן שבכותרת, להיות נבלים בחסות בית המשפט.

הנה לדוגמא, המקרה של לאה בלאנק זיכרונה לברכה.

בלאנק בת התשעים, נכנסה למצב סיעודי. חברת הביטוח שלה, הפניקס, הדפה את בלאנק אל זרועותיו של בית המשפט.

התביעה נקבעה לדיון בפני השופט צבי כספי, מבית משפט השלום בתל אביב.

מייד כשנודע להפניקס כי התביעה נקבעה לדיון, היא הזדרזה להגיש בקשה לדחות את מועד הדיון. עורכי הדין שלה עמוסים. המומחה שלה בחו"ל.

בלאנק התחננה בפני השופט כספי שלא ידחה את מועד הדיון. ימי ספורים. אני מבקשת כי הצדק ייעשה עוד בחיי, אמרה בלאנק לשופט כספי.

אולם השופט כספי האמין כי כוחה של בלאנק במותניה עד מאה ועשרים. השופט דחה את הדיון.

לא זו אף זו: כדי שלשונות רעים לא ילעיזו, כי קיימת חמלה בין מסדרונות בתי המשפט, הוסיף השופט כספי הנחייה מפורשת למזכירות שלא לתת לבלאנק כל עדיפות. השופט הורה לקבוע את הדיון בתביעתה של בלאנק מבלי לחרוג "ממסגרת הימים המוקצבים", כך כלשונו, לדיון בתיקים מסוג זה.

בלאנק נפטרה זמן קצר לאחר מכן. גם אם בית המשפט יעשה משפט צדק, בלאנק כבר לא תזכה ליהנות ממנו.

בלאנק אינה היחידה. ביותר מדי מקרים, מחלקות תביעות בחברות הביטוח, מהוות לא יותר מאשר תחנת מעבר לבית המשפט. אתה מגיש להן תביעה. לעיתים לא מקבל כל מענה. לעיתים אתה זוכה לקבל תשובה לקונית שהתביעה אינה מכוסה. כאן מתווסף משפט המחץ, לפיו החברה שומרת לעצמה את הזכות לטעון טענות נוספות, או אחרות.

מכאן ואילך סומכת אותה חברת ביטוח על בתי המשפט שיעשו את מלאכתה. בינתיים, או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות. רק לחלק קטן מהמבוטחים יש הכוח הנפשי, האמצעים ויתרת חיים מספקת, להיאבק מול חברת הביטוח עד הסוף. רוב המבוטחים נכנע ונאלץ לוותר על תגמולי ביטוח המגיעים כדין. רווח עצום לחברת הביטוח.

שוועתם של המבוטחים הגיעה אל המפקח על הביטוח והוא הוציא הנחייה בזו הלשון: "...כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".

יש ניסיון מצטבר מוכח, שכאשר גוף ציבורי חייב לנמק עניינית את עמדתו, מספר הדחיות השרירותיות פוחת להפליא.

אולם ההתנגדות להנחיה זו של המפקח באה דווקא מכיוון בלתי צפוי. מסתבר כי יש שופטים שאינם מוותרים כל כך בקלות על תפקיד מחלקת התביעות.

ומעשה שהיה כך היה:

חברת הביטוח מנורה דחתה תביעה של מבוטחת שלה, חברת מרחבים. במכתב הדחייה לא ייחסה מנורה למרחבים כל מעשי מרמה.

כאשר מרחבים פנתה לבית המשפט, מנורה הטיחה בה, בין יתר הכחשותיה וטענותיה, כי מרחבים היא רמאית.

השופטת הדסה אסיף, מבית משפט השלום בחדרה, יישמה את הנחיית המפקח והורתה למחוק את טענות המרמה מכתב ההגנה.

בפני השופטת אסיף טענה מנורה, כי להנחיית המפקח על הביטוח אין תוקף מחייב. השופטת אסיף דחתה את הטענה ובהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים בחיפה ובתל אביב, קבעה כי להנחיית המפקח תוקף מחייב.

לקבלת הנחיית המפקח חובת המבטחת להודיע למבוטח את עמדתה בנוגע לתביעתו לחץ כאן. לקבלת סקירת פסק דינה של השופטת אסיף, אין מקצה שיפורים לחץ כאן.

על החלטת השופטת אסיף הגישה מנורה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בבקשה דנה השופטת ברכה בר - זיו.

בשלב זה שינתה מנורה טקטיקה. היא הבינה כי בטענה שלהנחיית המפקח אין תוקף מחייב, היא טיפסה על סולם גבוה מדי. עדיף להודות בתוקפה המחייב של ההנחיה, אך לרוקן אותה מתוכן.

אין ליישם את ההנחיה, כך טענה מנורה, במקרה כמו זה, בו חברת הביטוח שכחה להטיח מבעוד מועד במבוטחה: אתה רמאי.

כפי שאמרנו בהזדמנויות קודמות, כאשר חברת ביטוח מכריזה כי מבוטחה רמאי, ההכרזה מהווה סדין אדום עבור חלק משופטינו. גלימת השופט מתחלפת בגלימת השריף. שופטינו תמי הלב אינם מבינים, למרבה הצער, כי עבור חברות הביטוח, כל המבוטחים הם בחזקת רמאים.

אכן, הסכימה השופטת בר- זיו עם מנורה, רמאי זכאי ליחס אחר. מאז ומתמיד נקבע בפסיקה העיקרון שאין לאפשר לרמאי ליהנות מפרות המרמה. עקרון זה מאפשר אפילו לבטל פסקי דין סופיים.

למבוטחת, חברת מרחבים, לא הועילה העובדה כי טענת המרמה הועלתה לראשונה ארבע שנים לאחר קרות מקרה הביטוח ונפלה עליה כרעם ביום בהיר. הרי אין מכשיר רנטגן הבודק מרמה בנפשו של המבוטח. ההכרעה נעשית על פי ראיות שנאספות על ידי חברת הביטוח מול ראיות הנאספות בידי המבוטח. ראיות השוללות מרמה, שהיו בהישג ידה של מרחבים זמן קצר לאחר קרות מקרה הביטוח, כבר אינן ברי השגה.

טול לדוגמא נזקי אש. המומחה מטעם חברת הביטוח מוצא כי מדובר בהצתה בניגוד לגרסת המבוטח, הטוען כי האש יצאה מהחצרים של השכן. חברת הביטוח תחשוד מייד במבוטח כי ידו הייתה במעל. אילו חברת הביטוח הייתה מעלה מייד את חשדותיה, המבוטח היה פונה לקבלת חוות דעת משלו. משפט שלם אולי היה נחסך.

בכל אלה אין כדי לחסום את מנורה מלטעון למרמה, קובעת השופטת. הנזק הראיתי שנגרם למבוטחת יילקח בחשבון.

בשולי הדברים ועם כל הצניעות, אנו מבקשים להעיר כי האנלוגיה שלמדה השופטת מהאפשרות לבטל פסקי דין סופיים שהושגו במרמה הייתה צריכה להוביל לתוצאה הפוכה דווקא.

אומנם נכון שניתן לבטל פסק דין סופי בטענה שהוא ניתן על בסיס מרמה, אך זאת בכפוף לתנאי ידוע וקשה, הנזכר גם באסמכתאות אליהן מפנה השופטת, כי המרמה לא הייתה ידועה בטרם מתן פסק הדין.

גם בכך לא די. אפילו המרמה לא הייתה ידועה בעת מתן פסק הדין, גם אז לא ניתן לבטל את פסק הדין, אם ניתן היה לגלות את המרמה בשקידה סבירה.

עוד אנו מבקשים להעיר, כי באחד מפסקי הדין, הדגיש נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, כי אחת המטרות ברכישת ביטוח היא שההליכים להשגת הפיצוי יהיו מהירים ופשוטים, סבירים והוגנים. לנו נראה ובכל הכבוד כי מתן פתח לחברת הביטוח, להטיח בפני המבוטח לראשונה, ארבע שנים לאחר קרות מקרה הביטוח, טענת מרמה, אינה עולה בקנה אחד עם המטרה עליה עמד נשיא בית המשפט העליון.

חברת ביטוח פיקחית תסתמך מהיום והלאה על פסק דינה של השופטת בר זיו, תתעלם לחלוטין מהנחיית המפקח ותעלה את טענת המרמה רק בבית המשפט. כך היא תפגע באפשרויות המבוטח לאסוף ראיות נגד טענת המרמה.

לעניות דעתנו, ואנו אומרים זאת מתוך הערכה ובכאב לב, השופטת בר זיו רוקנה את הנחיית המפקח מתוכן. השופטת לא לקחה בחשבון את הפגיעה בעשרות אלפי מבוטחים תמימים, כאשר נחלצה לקבל את טענת חברת הביטוח כי שכחה בטעות לרשום במכתב הדחייה את טענת המרמה ונזכרה בה רק ארבע שנים מאוחר יותר.

מי שבאמת מקבל את טענת מנורה כי "שכחה בתום לב", לטעון מרמה - שיקום!

ועוד אנו מבקשים להעיר כי הדברים נאמרים מתוך הלב, כשהמשפט "את אשר יאהב...יוכיח" מול עיננו. דווקא מתוך אמונה במערכת בתי המשפט ובשופטיה.