ניסיון התחמקות כושל ויקר

ולדימיר לדיזנסקי נסע עם בתו בת השמונה לחוף הים.

בהגיעם לחוף, החנה לדיזנסקי את מכוניתו בחניה סמוכה לחוף. לדיזנסקי נעל את הרכב. את המפתחות הניח בתיק ים שנשא עימו.

לדיזנסקי פרש מגבת חוף, הניח עליה את התיק ופנה לשחק עם בתו במרחק של כעשרים מטר מהתיק.

לדיזנסקי שמר על קשר עין עם התיק, אם כי, כך הודה לאחר מכן, היו רגעים אחדים בהם לא השגיח עליו.

לאחר כחצי שעה ניגש לדיזנסקי לתיק להוציא ממנו כסף כדי לקנות שלגון לבתו. או אז התברר לו שמפתחות הרכב נעלמו. לדיזנסקי מיהר למגרש החניה וגילה שרכבו נגנב.

מבטחת הרכב בביטוח מקיף, חברת הביטוח מנורה, לא האירה פניה ללדיזנסקי. נהגתָ ברשלנות רבתי כשהשארת את המפתחות ללא השגחה, נזפה מנורה בלדיזנסקי, והשיבה את פניו ריקם.

לדיזנסקי הביא את תביעתו בפני השופטת אריקה פריאל מבית משפט השלום בחיפה.

במשפט הודתה מנורה כי אין בפוליסת הביטוח סעיף המקנה לה פטור בשל התנהגות רשלנית של המבוטח. אולם בחוק חוזה הביטוח, בסעיף 61 (א) נאמר כי "אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים...".

סעיף זה, מסבירה השופטת פריאל, על פי לשונו המפורשת, עוסק בחובת המבוטח למנוע או להקטין את הנזק "בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן". סעיף זה אינו רלבנטי כאשר חברת הביטוח מייחסת למבוטחה התנהגות רשלנית בתקופת הזמן שלפני קרות מקרה הביטוח. אם המבוטח התרשל בתקופת זמן זו, חברת הביטוח אינה פטורה מתשלום.

במאמר מוסגר אנו מבקשים להפנות לפסק דין דומה בסוגייה זו, שסקירתו הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת "מבוטח רשלן עדיין מבוטח". לקבלת הסקירה לחץ כאן .

אפילו היה בפוליסה סעיף המקנה למנורה פטור בשל רשלנות המבוטח, מוסיפה השופטת, הרי הפסיקה פירשה סעיף מסוג זה כדורש יסוד נפשי של פזיזות ואי איכפתיות מצד המבוטח. אדם המגיע לחוף ים ברכבו, נאלץ לקחת עימו את מפתחות רכבו. בהעדר תאי שמירה בחופים הוא נאלץ להחזיק את המפתחות בין חפציו. לכן השארת מפתחות בתיק ים בקרבת המבוטח לא יכולה להיחשב כהתנהגות פזיזה ואי איכפתית.

משנדחתה טענתה הראשונה, פנתה מנורה לטענה נוספת: לדיזנסקי לא הוכיח את שווי הרכב. הוא לא הגיש לבית המשפט חוות דעת שמאי ואף לא את מחירון הרכב של יצחק לוי.

השופטת דחתה גם טענה זו. פוליסת הביטוח קובעת מפורשות, שמחירון יצחק לוי משמש הן לקביעת גובה הפרמייה והן לקביעת שווי הרכב ושיעורי ההפחתה בהתאם למשתנים המיוחדים של הרכב הספציפי בקרות מקרה הביטוח. טבלת המשתנים אפילו מצורפת לפוליסה.

אין מחלוקת, ממשיכה השופטת, כי בעת כריתת חוזה הביטוח, שווי הרכב על פי המחירון לצורך קביעת הפרמיה היה מאה אלף ש"ח. אילו סברה מנורה כי שווי הרכב פחת ממועד הכריתה ועד למועד הגניבה, היה עליה ולא על מבוטחה, להציג ראיה אודות שווי הרכב במועד קרות מקרה הביטוח. מנורה לא עשתה כן. לכן מותר להניח שלא חל שום שינוי בשווי הרכב.

עתה עוברת השופטת פריאל לבחון את השאלה האם יש לחייב את מנורה בריבית מיוחדת לפי סעיף 28 א' לחוק הביטוח. סעיף זה מעניק לבית המשפט שיקול דעת לחייב מבטחת שלא שילמה למבוטח את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב בריבית מיוחדת עד פי שלושה מהריבית הרגילה.

מנורה לא שילמה ללדיזנסקי את תגמולי הביטוח בנימוק שהוא נהג ברשלנות רבתי. נימוק זה, קובעת השופטת, לא היה נימוק ענייני ואמיתי, אלא נסיון להתחמק מתשלום תגמולי הביטוח. לפיכך מחייבת השופטת את מנורה בריבית מיוחדת בשיעור של פי שניים מהריבית הרגילה, דהיינו, תשעה אחוזים ריבית לשנה נכון לחודש אוגוסט 2004.

כללו של דבר, השופטת פריאל מחייבת את מנורה לשלם ללדיזנסקי את שווי הרכב בסך מאה אלף ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילה, ובנוסף בריבית מיוחדת וכן בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עורך דין.

הערה: על פסק דין זה הגישה חברת הביטוח ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה והערעור נדחה. בקשת רשות ערעור של חברת הביטוח לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. פסק הדין המלא המובא להלן כולל גם את פסקי הדין של שלוש הערכאות (השלום, המחוזי והעליון).