קטיפת פרי מן ההפקר

אריאל טוקוב, חייל בן שמונה עשרה, נסע לבסיסו בטרמפ אזרחי.

באחד הצמתים, נכנס רכב באחוריו של הטרמפ.

טוקוב חש מכה חזקה ושמע את הנהגים מתווכחים ביניהם. אולם דרכו לבסיס אצה לו והוא לא המתין לסיום שיח הנהגים הניצים.

טוקוב יצא מהרכב והמשיך באוטובוס.

כאשר הגיע לבסיס החלו כאבים. טוקוב הסביר למפקדו מה קרה. זה שלח אותו לבית החולים.

בבית החולים אובחנה אצל טוקוב צליפת שוט בעמוד שדרה צווארי. טוקוב שוחרר מבית החולים עם צווארון רך והמלצה לימי מנוחה.

כעבור זמן פגש טוקוב בעורך דין. זה האחרון הפנה את תשומת לבו לכך שהוא זכאי לפיצויים.

בהעדר פרטים אודות חברת הביטוח של הנהג שהציע לו טרמפ, הגיש טוקוב תביעה נגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הקרויה קרנית.

פרויד היה נוהג לומר (לאו דווקא על הפולניות), כי מקום בו מחפשים אשמה, איש אינו לוקח אחריות. ואכן עד לשנת 1976, בן אדם שנפגע בתאונת דרכים, היה מתגלגל בבתי המשפט שנים על גבי שנים, כדי ששופטיו יקבעו מי אשם בתאונה.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקט בגישה אחרת. חוק הפיצויים לקח אחריות על כל מי שנפגע בתאונת דרכים, ללא כל קשר לאשמת הנפגע (בכפוף לחריגים מוגדרים, כמו מי שגרם לתאונה במתכוון). המימון נעשה באמצעות הפרמיות המשולמות על ידינו הנהגים.

כדי להשיג מטרה זו, הורה החוק, כי כל חברת ביטוח, תפצה את הנוסעים ברכבים שבוטחו על ידה ואת הולכי הרגל שנפגעו על ידי הרכבים שבוטחו על ידה, בלי שום קשר לאשמת מבוטחה של חברת הביטוח.

לעיתים, לא ניתן לזהות את חברת הביטוח של הרכב בו נסע הנפגע. גם נפגעים אלה, שאינם יודעים לאיזו חברת ביטוח לפנות, לא הוזנחו על ידי החוק.

חברות הביטוח מעבירות לתאגיד ממשלתי בשם קרנית, למעלה מחמישה אחוזים מהפרמיות שהן גובות מאתנו הנהגים, על מנת שקרנית תפצה נפגעים אלה.

אלא שיישומה של חשיבה אחרת זו, למרות שעוגנה בחוק של הכנסת, נתקל באבן נגף בלתי צפויה.

נהוג לומר, כי הקושי להוציא את עם ישראל מהגלות, משול לכאין וכאפס לעומת הקושי להוציא את הגלות מעם ישראל.

כך מסתבר, כפי שנראה להלן, לא קל להוציא משופטינו את הצורך לחפש אשמים, למרות שחוק הפיצויים שחרר אותם ממשימה זו.

עניינו של החייל אריאל טוקוב הגיע לדיון בפני השופטת ניצה מימון-שעשוע מבית משפט השלום בכפר סבא.

אכן מודה השופטת, על פי לשון החוק, קרנית חייבת בתשלום פיצויים במקרים בהם הנהג הפוגע ומבטחו אינם ידועים.

אולם לדעת השופטת מימון-שעשוע, יש לצמצם את מספר הזכאים לפיצויים מקרנית, רק לנפגעים נטולי כל אשמה לכך שהנהג ומבטחו עלומים, דוגמת תאונות "פגע וברח".

לפי השקפת השופטת, הנפגע יצליח להכנס ליהנות מקרן הפרמיות, הנצברות בקרנית עבורו, רק כאשר סיבות חיצוניות מיוחדות מנעו ממנו לאתר את הנהג, או כאשר הנפגע היה מצוי בעת התאונה במצב גופני, שכלי, או נפשי מיוחדים, או כשהוא קטין.

במקרה של טוקוב, ממשיכה השופטת וקובעת, רק רשלנות ואזלת יד מצידו גרמו לכך שעזב את זירת התאונה ללא קבלת הפרטים.

וכאן מגלה השופטת את הסיבה האמיתית לכך שטוקוב העז פניו לתבוע את קרנית. טוקוב, חושפת השופטת, הגיש את התביעה בעצת עורך דינו. אלמלא עורך הדין, טוקוב לא היה מעלה על דעתו לממש את זכויותיו. בבחינת "קטיפת פרי מן ההפקר", כך כלשונה של השופטת.

השופטת הביעה חרדה לכך שהציבור ינצל לרעה את קרנית. הנה דוגמא למה שיכול לקרות: במקרה של נהג ללא ביטוח, הנפגע יבין כי חברו הנהג צפוי להיתבע על ידי קרנית, ויעדיף לטעון כי לא טרח לברר את פרטי הנהג.

אכן, הודתה השופטת, ברור כי טוקוב אינו נמנה על אלה שיש להם אינטרס להסתיר את פרטי הנהג והרכב. ברור גם כי טוקוב נמנע מלקחת פרטים רק משום שבזמן התאונה לא סבל כאבים ולא חשב שיזדקק להם.

אולם בכך אין כדי להועיל לטוקוב. כמו ב"אפילה בצהריים", ראוי כי טוקוב יוקרב על מזבח האינטרס הציבורי, למנוע בכל מחיר את ניצולה של קרנית.

השופטת מימון-שעשוע דחתה אם כן את תביעתו של טוקוב תוך חיובו בהוצאות המשפט.

בשולי הדברים, אנו מבקשים להביע את דעתנו, כי נסיבות המקרה מראות בעליל על כך, שהחייל טוקוב לא הצטייד בפרטי נהג הטרמפ רק מתוך יושר ותמימות. הוא סבר כי יצא מן התאונה בלא פגע ולא ביקש לעשות את התאונה קרדום לחפור בו. איך אפשר לכנות התנהגות כזו "קטיפת פרי מן ההפקר", במיוחד כאשר לחייל נגרמו נזקי גוף?

גם מה טעם לפגם יש בכך שטוקוב הגיש את תביעתו בעצת עורך דין. יעוץ משפטי הינו חלק מזכויות היסוד במדינה המודרנית. לעיתים השופטים עצמם, זקוקים למורה נבוכים בשבילי החוק הנפתלים.