רטרוספקטיבי או פרוספקטיבי

בסקירה שהובאה באתר משרדנו, תחת הכותרת מחזיר השנים האבודות, הבאנו את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אטינגר.

בפסק הדין נקבע תקדים חדש, לפיו קטין שנהרג מעוולה נזיקית, זכאי לפיצוי עבור אובדן פוטנציאל ההשתכרות בשנים האבודות, אותן שנים בהן קוצרו חייו.

בסקירה הבענו את דעתנו, כי אמנם פרשת אטינגר דנה בעוולת נזיקין, אולם התקדים החדש, חל גם בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בשתי החלטות שניתנו לאחרונה, קבעו השופטים ד"ר דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בתל אביב והשופט חננאל שרעבי מבית משפט השלום בחדרה, כי התקדים החדש, אכן חל גם בתחום תאונות הדרכים.

עם זאת נחלקו השופטים בשאלה אם התקדים החדש חל על תביעות התלויות ועומדות בבית המשפט.

בפני השופטת פלפל מתנהלת תביעת עיזבון של נפגע תאונת דרכים. לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, פורסם התקדים החדש. נציגי העיזבון ביקשו לתקן את כתב התביעה ולקבל, גם הם, פיצוי עבור השנים האבודות.

השופטת פלפל סבורה, כי האפשרות לתקן את כתב התביעה, תלויה בתשובה לשאלה, אם התקדים החדש מהווה שינוי מהותי, או דיוני.

שינוי מהותי בדין אינו חל, בדרך כלל, על מקרה תלוי ועומד. הוא חל מכאן ולהבא (פרוספקטיבית).

שינוי דיוני לעומת זאת, פועל גם על מקרים תלויים ועומדים (רטרוספקטיבית).

התקדים החדש, יוצר, לדעת השופטת, ראש נזק נוסף, שעד כה לא הוכר בפסיקה. לכן מדובר בשינוי מהותי. הביטחון והיציבות המשפטית ייפגעו אם כל הלכה חדשה תחול גם על מקרים תלויים ועומדים.

השופטת מביעה דאגה גם לרווחיותן של חברות הביטוח. שנים ארוכות עברו עד לקביעת התקדים החדש. חברות הביטוח הסתמכו על העדרו בקביעת תעריפי הביטוח. מסיבה זו כשלעצמה, פוסקת השופטת, ראוי להחיל את התקדים החדש רק על תביעות שיוגשו לבית המשפט בעתיד.

לעומת השופטת פלפל, קובע השופט חננאל שרעבי, כי ניתן להחיל את התקדים החדש על מקרים תלויים ועומדים. אולם זאת רק כאשר טרם נשמעו ראיות והתיק נמצא בתחילת הדרך.

לטעמי, כותב השופט שרעבי, אין כל הבדל בין תביעה שתגיע לפתחו של בית המשפט בעתיד ובין תביעה תלויה ועומדת שטרם נשמעו בה ראיות.

אשר לחששה של השופטת פלפל מפני פגיעה באינטרס ההסתמכות של חברת הביטוח, מביא השופט שרעבי מפסיקת בית המשפט העליון, המראה כי כאשר מחילים חוק חדש על מחלוקת שהדיון בה טרם הסתיים, בעת כניסת החוק החדש לתוקף, אין הדבר נתפס כפגיעה בעקרונות של צדק, הגינות ויציבות.

בשולי הדברים אנו מבקשים ברשותכם להביע את דעתנו:

אם אכן תקדים חדש, אינו חל על תביעות שהוגשו לבית המשפט טרם פרסומו, כיצד החיל בית המשפט העליון את תקדימו החדש, על התביעה בפרשת אטינגר? שהרי התביעה בפרשת אטינגר היא שיצרה את התקדים החדש. מטבע הדברים היא הוגשה בטרם פרסומו.

לפי גישתה של השופטת פלפל, צריך היה בית המשפט העליון לומר להורי הקטין כך: דעו לכם, אנו סבורים כי הצדק עמכם. מגיעים לכם פיצויים גם עבור השנים האבודות, אך מאחר וחברת הביטוח של המעוולים גבתה פרמיות תוך הסתמכות על ההלכה הקודמת שלנו, אתם עצמכם לא תיהנו מהתקדים שנוצר בזכותכם. כמו משה שלא זכה להיכנס את הארץ. ההלכה החדשה שלנו היא בבחינת הכרזה לדורות הבאים, ייהנו ממנה רק תובעים חדשים. אנו מודים לכם על שהסבתם את תשומת לבנו לכך שההלכה הקודמת שלנו הייתה מוטעית. בתקדים החדש שיצרתם לדורות הבאים, תנוחמו.

לעניות דעתנו, תקדים משפטי חל על כל מחלוקת שלא הוכרעה עדיין בפסק דין סופי וחלוט בין הצדדים לאותה מחלוקת. הדבר נובע מתפיסת היסוד של שיטתנו המשפטית. בשיטה זו לבית המשפט העליון מעמד של פרשן החוק. במלאכת הפרשנות, בית המשפט מכריז על התוכן שהמחוקק הועיד לחוק מלכתחילה.

"דין הוא דבר המחוקק כמו שנתפרש על ידי השופט". כך קבע בעבר נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן. זו הייתה גם דעתו של הנשיא שמעון אגרנט.

האפשרות שבית המשפט יקבע כי תקדימיו יחולו רק על תביעות חדשות, קיימת רק אם הכנסת תחוקק חוק מיוחד שייתן לבית המשפט סמכות לעשות כן. כך קובע הנשיא אהרון ברק בספרו שיקול דעת שיפוטי.

לאחר כתיבת הסקירה התקבלה אצלנו ביקורת מאת חברנו למקצוע עו"ד אהוד גוט ממשרד בלטר גוט אלוני ושות'.

אנו מתכבדים להביא את הביקורת כלשונה:

"בסקירה מס' 425 שפורסמה באתר, ביקר חיים קליר את החלטתה של השופטת ד"ר דרורה פלפל בת.א. 2361/00 (בש"א 7269/04), חסין מרים ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, לדחות בקשה לתיקון כתב תביעה ולהוספת תביעה לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות. הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בעקבות פסה"ד של ביהמ"ש העליון בפרשת אטינגר, אשר שינה את ההלכה והכיר בפיצוי בראש נזק זה. הסקירה ביקרה את הנימוק שהביא להחלטתה של השופטת פלפל לפיו שינוי מהותי בדין הוא פרוספקטיבי, דהיינו, חל לעתיד, מכאן ולהבא, ואינו חל על מקרים שקרו לפני שינוי ההלכה. אם כך, תוהה קליר, כיצד החיל ביהמ"ש העליון את תקדימו החדש בפרשת אטינגר על המתדיינים עצמם, שהרי התביעה שם הוגשה בטרם ניתן פסק הדין. על פי הגיון זה, כך גורס קליר, היה על ביהמ"ש בפרשת אטינגר לומר לתובעים בפסה"ד, אכן אתם צודקים אך תחולת ההלכה תהיה רק מכאן ולהבא ולכן לא תוכלו ליהנות מהתקדים בעניינכם. לכאורה טענה ניצחת, אך הנושא מורכב מעט יותר.

כלל יסודי בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ואינה חלה בדיעבד. גישה זו מקובלת בכל שיטות המשפט המודרניות.

חקיקה רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית נוגדת את עקרונות היסוד של השיטה ופוגעת באינטרס ההסתמכות. חוק פלילי רטרוספקטיבי הופך לפלילית התנהגות שבעת התרחשותה לא היתה פלילית. כך יוצא שלעולם אי אפשר יהיה לדעת איזה מעשה או מחדל עלול להפוך בעתיד לעבירה ע"י חקיקה רטרוספקטיבית. כך גם לגבי חוק אזרחי, כמו חוק העוסק בחוזים, היכול לאיין חוזה שבעת כריתתו היה כשר ותקף.

חוק רטרוספקטיבי נועד לשנות את הקריטריונים לפיהם תישפט פעולה שנעשתה בעבר.

בספרו שיקול דעת שיפוטי – הלכה למעשה, אהרן ברק, בדונו בנושא זה של תקופת התחולה עושה אנלוגיה בין חוק לבין הלכה חדשה המשנה תקדים קיים.[1]

במצבים בהם קיימת סטיה מתקדים קודם ניתן לתת להלכה החדשה תוקף פרוספקטיבי, כלומר מכאן ולהבא, וזאת במטרה למנוע פגיעה באינטרס ההסתמכות. לדברי המחבר אין כל דבר שהוא אינהרנטי להלכה הפסוקה המחייב את תחולתה הרטרואקטיבית, והשופטים מוסמכים לתת להחלטותיהם תוקף פרוספקטיבי.

המחבר מנתח את מהות הסטיה הפרוספקטיבית תוך פירוט האלטרנטיבות השונות על מעלותיהן ומגרעותיהן.

אחת הטכניקות, המכונה בספר "פרוספקטיבית-רטרואקטיבית", מחילה את ההלכה החדשה באופן פרוספקטיבי למעט המתדיינים עצמם, אשר לגביהם מוחלת ההלכה החדשה למפרע. חסרונה של טכניקה זו היא באפליה בין המתדיינים השונים, ומעלותיה הינן באי הפגיעה באינטרס ההסתמכות ובאי רלוונטיות טענת ה"אוביטר", הנטענת כלפי טכניקה אחרת של הסטיה הפרוספקטיבית המכונה "פרוספקטיבית-טהורה".

על פי טכניקה זו בית המשפט סוטה מהתקדים ששונה רק כלפי העתיד, ואין ההלכה החדשה חלה על הצדדים לתיק. הביקורת על טכניקה זו גורסת, שכל קביעה בפסק דין שאינה חלה על המתדיינים בתיק עצמו הינה "אמרת אגב". לטכניקה ה"פרוספקטיבית-רטרואקטיבית" אין ביקורת זו ישימה, שכן היא מוחלת על למפרע על המתדיינים בתיק שבו ניתן פסק הדין, ועל כל השאר רק לעתיד.

נראה שהשופטת ד"ר דרורה פלפל בחרה בטכניקה זו כדי שלא לפגוע באלה שהסתמכו על ההלכה הקודמת, שעל פיה פעל כל ענף הביטוח במשך כל השנים, הלכה שלפיה נקבעו סכומי הפרמיות הן ע"י חברות הביטוח והן ע"י משרד האוצר בביטוח חובה של רכב מנועי, ושלפיה חושבו סכומי הפיצוי בכל תביעות הנזיקין במשך עשרות שנים.

אין אפוא פתרון מתימטי אחד לנושא תקופת החלתם של פסקי דין, אלא יש לבחון את היתרונות והחסרונות של כל דרך, ובענייננו - לבחון את החסרון שיש בפגיעה באינטרס ההסתמכות ע"י החלה רטרואקטיבית של הלכה חדשה ועקרונית (וניתן אף לומר מהפכנית), של פיצוי בגין השנים האבודות, מול האפליה בין מתדיינים, שמתקיימת בדרך בה בחרה השופטת פלפל לצעוד.

אהוד גוט, עו"ד

בלטר גוט אלוני ושות'"

[1] פרק תשיעי "סטיה מתקדים – משינוי עתידי (פרוספקטיבי)?", עמ' 417 – 423.