ניצוץ חשמלי
פסק הדין המלא
נסרה זאהי וחוסיין עוסמאן עסקו בהתקנות ברזים במיכלי גז.
במהלך העבודה, נפלט גז מהמיכלים.
לפתע הגז התלקח. זאהי ועוסמאן נכוו בכל חלקי גופם.
בפני שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, שמואל ברלינר, התברר כי בסמוך למקום בו בוצעה העבודה במיכלי הגז, עמדה מלגזה.
מהראיות שהובאו בפני השופט ובמיוחד עדותו של חוקר מכבי האש, עלה בבירור כי מתג ההתנעה של המלגזה הושאר פתוח. ניצוץ ממערכת החשמל של המלגזה גרם להתלקחות הגז.
השופט ברלינר ניתח את הראיות, והגיע למסקנה כי המלגזה נחשבת לרכב מנועי וכי מדובר בתאונת דרכים.
מבטחת המלגזה בביטוח חובה, חברת הביטוח אליהו, חויבה לפיכך לשאת בפיצוי .
חברת הביטוח אליהו לא הסכינה עם פסיקתו של השופט ברלינר וערערה לבית המשפט העליון.
אכן, מסכימה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה עם השופט ברלינר, המלגזה מהווה רכב מנועי. אולם בכך לא די. כדי לזכות בפיצויים, יש להוכיח גם שהתאונה ארעה, כלשון חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תוך כדי "שימוש ברכב מנועי" וכן כי השימוש נעשה "למטרות תחבורה".
אכן, קובעת השופטת, פתיחת מערכת החשמל לצורך התנעת הרכב, או השארת מערכת החשמל במצב פתוח כחלק מתהליך החניה, מהווה שימוש ברכב מנועי.
אולם במקרה זה, מוסיפה השופטת, אין כל נתון הקושר את היות מערכת החשמל במלגזה במצב פתוח עם ניסיון התנעה או עם תהליך ההחניה. יתכן שמערכת החשמל במלגזה הושארה במצב פתוח לצורך אחר שאינו קשור כלל להתנעה או להחניה.
לכן קובעת השופטת פרוקצ'יה, משלא הוכחו הנסיבות שהביאו להשארת מערכת החשמל במצב פתוח, ממילא לא הוכח "שימוש ברכב מנועי" כהגדרת החוק.
הוא הדין בדרישה שהשימוש ייעשה "למטרות תחבורה". זוהי דרישה נפרדת נוספת ומצטברת. שהרי לא כל אימת שמתקיים שימוש ברכב הוא נעשה גם למטרות תחבורה. כך למשל כניסה לרכב לצורך נסיעה מהווה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, אך כניסה לרכב לצורך הוצאת דבר מה מהמכונית אינה מהווה שימוש ברכב למטרות תחבורה.
במקרה זה, מדגישה השופטת, לא הוכחו הנסיבות שהביאו להשארת מתג ההתנעה במצב פתוח ולאיזו מטרה הדבר נעשה.
המסקנה, פוסקת השופטת פרוקצ'יה, כי לא הוכח הרכיב של "שימוש ברכב מנועי" וגם לא הוכח הרכיב "למטרות תחבורה" שבהגדרת תאונת דרכים.
השופטת דחתה אם כן את תביעתם של זאהי ועוסמאן, למרות שלא היה ספק בלבה כי המקור לפגיעתם הוא בניצוץ שיצא מהמלגזה.
לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה הקובע כי אין מדובר בתאונת דרכים, הצטרפו השופטים טובה שטרסברג – כהן ויצחק אנגלרד.
בשולי הדברים, אנו מבקשים ברשותכם לעורר בקליפת אגוז, השגות על פסק הדין. אין כוונתנו לכך שניתן לפרש את הוראות החוק בגישה שונה מזו של השופטת פרוקצ'יה. כוונתנו לעובדה שהשופטת מציבה בפני הנפגעים דרישות, שאין הם יכולים לעמוד בהן וגם אינם צריכם לעמוד בהן ובכך מסכלת את מטרת החוק.
אדם עובר ברחוב ונפגע בגופו מדליקה שפורצת לפתע.
הנפגע מצליח להוכיח כי ניצוץ חשמלי שיצא מרכב חונה גרם לדליקה.
לפי גישתה של השופטת, על הנפגע להביא ראיות לאיזו מטרה נותרה מערכת החשמל ברכב פתוחה. אם יוכיח כי "הדבר אירע עקב ניסיון התנעת הרכב, או בתהליך החנייתו", כלשון השופטת, יזכה בפיצויים.
לעומת זאת, אם לא יצליח להביא ראיות אלה, בית המשפט יניח, כלשון השופטת, כי "המערכת החשמלית הייתה פתוחה לצורך אחר- למשל, לשימוש במלגזה לצורך הטענת מטענים..." ואז ידחה את התביעה.
כאשר הנפגע הוא גם המשתמש ברכב, יש הצדקה לגישה זו, שהרי המשתמש יודע היטב מדוע הותיר את מערכת החשמל ברכב פתוחה. עובדות אלה הן בידיעתו של המשתמש ולא בידיעת עובר האורח.
אולם כאשר עובר האורח נפגע, האם לא הגיוני יותר להחיל את הכלל הראייתי לפיו בעל דין שעובדות מסוימות מצויות בידיעתו המיוחדת הוא זה הנושא בנטל להביאן. לכן מאחר ולא הובאה כל ראייה מצד המשתמש וחברת הביטוח שלו על מטרת השארת המתג פתוח, קיימת הנחה לפי דיני הראיות, כי הגרסה הנוחה לנפגע היא הנכונה.
נטל השכנוע צריך להיות מוטל במצבים אלה על המשתמש וחברת הביטוח שלו.
מדובר בסיכון מובהק שרכב מנועי יוצר. התממשות סיכון זה וסיומו בנזק גוף היא ממטרותיו הבסיסיות של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. פסק הדין של השופטת פרוקצ'יה מסכל מטרה זו כאשר אין בידי הנפגע להוכיח את מטרת השימוש ברכב.