Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

כלב זדוני

באחד הימים תקף את כלבו של אלי גרינפלד זעם בלתי מוסבר.

הכלב החל להשתולל, התנפל על הריהוט בדירה, נשך וקרע אותו. מערכת הישיבה הסלונית נהרסה כליל.

תכולת דירתו של גרינפלד הייתה מבוטחת בחברת הביטוח איילון.

פוליסות ביטוח דירה בישראל, נשלטות על ידי הוראות הפוליסה התקנית, שהנהיג המפקח על הביטוח עוד בשנת 1986.

בתחום הביטוח קיימת הבחנה בין פוליסות לביטוח כל הסיכונים לבין פוליסות לביטוח סיכונים.

פוליסת ביטוח כל הסיכונים מכסה כלשונה את כל הסיכונים, למעט סיכונים שהפוליסה קובעת במפורש שאין היא מכסה.

פוליסת ביטוח סיכונים, לעומת זאת, מכסה רק את הסיכונים המפורטים בפוליסה.

לסוג הפוליסה יש השלכות משפטיות נכבדות על דרך ניהול משפט הביטוח. כך בפוליסת כל הסיכונים נטל השכנוע מתהפך ומוטל על חברת הביטוח. ברור שפוליסת כל הסיכונים מקלה על המבוטח.

אולם הפוליסה התקנית לביטוח הדירה, היא על פי לשונה פוליסת סיכונים. המבוטח חייב להוכיח כי ארע סיכון מכוסה בפוליסה.

גרינפלד עיין בפוליסה ומצא כי בין הסיכונים המפורטים בה (כמו אש, סערה, נפילת כלי טיס ועוד), מצוי גם סיכון של "פעולות זדון, למעט... פעולות זדון שנעשו בידי המבוטח או בני משפחתו... או...בידי בני אדם המתגוררים בדירה ברשות המבוטח...".

שמח וטוב לב פנה גרינפלד לאיילון. לגרינפלד היה ברור כי השתוללות הכלב נעשתה מתוך זדון. הואיל והכלב איננו בבחינת "בן משפחה", או בבחינת "בני אדם המתגוררים בדירה", סבר גרינפלד לתומו, כי על איילון לכסות את הנזקים שגרם הכלב.

איילון סברה אחרת וסירבה להכיר בתביעה.

גרינפלד הביא את תביעתו בפני השופט אברהם הימן מבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון.

התביעה, קובע השופט הימן, משוללת יסוד ומיותרת. כיצד ניתן להעלות ברוב רצינות את השאלה המוזרה אם ניתן לייחס לכלב מעשה זדון.

חבל, נוזף השופט בגרינפלד, שלא הגעת לתובנה זו והתעקשת כי המעשה שנעשה על ידי הכלב הוא זדוני.

הכיסוי הביטוחי בפוליסה לפעולות זדון, מסביר השופט, עוסק בבני אדם. נשיכת הריהוט והנזק שגרם הכלב לריהוט לא יכול להיחשב מעשה זדון על פי הפוליסה.

תביעתו של גרינפלד נדחתה איפוא והוא גם חוייב בהוצאות המשפט.

בשולי הדברים:

לא ברור אם קצפו של השופט הימן, יצא על כך שגרינפלד ניסה לייחס לכלב מעשה זדון משום שלכלב אין בכלל רגשות, או משום שלדידו של השופט כלב הוא בעל רגשות, אך חסר ישע כמו תינוק שלא ניתן לבוא עמו חשבון.

אנו רק רצינו להעיר, כי גדולי המשפטנים בכל הדורות, נהגו דווקא לייחס רגשות לחיות ואף הבדילו בין חיה תמימה לזדונית.

כך בגמרא (בבא קמא פרק ח דף צ, ב) עושים חכמינו הבחנה בין דינו של שור תם שהזיק לבין שור מועד שהזיק.

דברים אלה נלמדים גם מספרו של אחד מגדולי השופטים האמריקנים, אוליבר הולמס, בספרו על המשפט המקובל האנגלי.

ומעבר לכל, בפסק הדין בעניין קורנהויזר, המהווה את אחד התקדימים החשובים בתחום משפט הנזיקין, תקפו שלושה כלבים עובר אורח בשם שמואל מלך, קרעו אותו לגזרים, נגסו וטרפו חלקים מגופו, והותירו אותו עם שמונים אחוזי נכות לצמיתות.

בית המשפט העליון בהחלט לא התייחס בסלחנות לכלבים אלה, ייחס להם "אופי תוקפני" וקבע כי מדובר בכלבים מועדים.

לכן, לעניות דעתנו, לא היה מקום לדברי השופט הימן, כי השאלה שהעלה גרינפלד, אם ניתן לייחס לכלב מעשה זדון, היא שאלה "תמוהה ומוזרה".