מתת שמיים בהינף קולמוס

למפעל תעשיות הגז סולאור, נגרמו נזקים כבדים במהומות אוקטובר אלפיים.

סולאור הייתה מבוטחת בחברת הביטוח אריה. הפוליסה כללה כיסוי לנזקי טרור. גבול האחריות, המכונה בחוק חוזה הביטוח "סכום הביטוח" הגיע לכדי מיליון דולר.

באותה תקופה, הייתה סולאור מבוטחת גם בקבוצת מגדל. גם פוליסה זו כיסתה נזקי טרור. גם בפוליסה זו נקבע סכום ביטוח בסך מיליון דולר.

שתי המבטחות, אריה ומגדל, הלכו אם כן יד אל יד. הן בדקו את חבותן, את גובה הנזק ופיצו את סולאור שווה בשווה בהתאם לדיני ביטוח הכפל.

עד כאן הכול נשמע טוב, יפה וראוי.

אלא שכאן חלה תפנית. אריה גילתה, כך לגרסתה, כי בפוליסה שהוצאה על ידה נפלה "טעות סופר". סולאור, טענה חברת אריה, ביקשה לרכוש אצלנו פוליסת ביטוח זהה לפוליסת ביטוח קודמת שהייתה לה בחברת הביטוח הכשרת הישוב. בפוליסה הקודמת הוגבל סכום הביטוח לנזקי טרור לחצי מיליון דולר. גם אצלנו, הסבירה אריה, הייתה צריכה להופיע המגבלה של חצי מיליון דולר. אלא שאצלנו, דהיינו אצל אריה, נפלה "טעות סופר" בהעתקת פוליסת הכשרת היישוב ונשמט המשפט לפיו גבול הכיסוי הביטוחי הינו בסך של חצי מיליון דולר.

על כן, המשיכה אריה, יש לחלק את החבות בינה לבין מגדל לפי יחס של מיליון דולר במגדל מול חצי מיליון באריה. במילים אחרות, מגדל חייבת לשאת בשני שלישים מסכום הפיצוי למבוטחת ואילו אריה בשליש בלבד.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני הבורר עו"ד דוד הררי.

הררי הבחין מייד כי טענת אריה בדבר טעות סופר לא נטענה על ידה כלפי המבוטחת סולאור. בטענת טעות הסופר מכבדת אריה רק את מגדל בלבד.

מה היה קורה, תמה הבורר, לו ההתדיינות הייתה בין אריה למבוטחת. האם אז הייתה יכולה אריה לטעון כי סכום הביטוח הינו בסך חצי מיליון דולר בלבד בניגוד לרשום בפוליסה?

לעניות דעתי, קובע הררי, ביחסים שבין אריה למבוטחת לא הייתה אריה יכולה להתנער מהתחייבותה על פי הפוליסה ככתבה וכלשונה.

מקובלים עלי, מציין הבורר, דברי שופטת בית המשפט העליון מרים נאור המכנה ביטוח כפל, מתת שמים לשני המבטחים.

אך מתת שמיים אינה מאפשרת לחברת הביטוח להתכחש לפוליסה שהוצאה על ידה, גם אם הצד השני להתדיינות אינו המבוטח אלא מבטח הכפל.

את טעות הסופר, ביקשה אריה להוכיח באמצעות שני עדים, שניהם עובדי אריה. האחד החתם הראשי בחברה והשני החתם שטיפל בהפקת הפוליסה.

לא מצאתי בעדויות אלה, קובע הבורר, סימוכין לטענה לפיה "הועתקה" פוליסת הכשרת היישוב.

כך, מבהיר הררי, בנקודה המרכזית, שהיא סכום הביטוח לטרור המלל בשתי הפוליסות שונה. באריה סכום הביטוח של מיליון דולר היה מורכב משני חלקים: מחצית המיליון יוחסה לביטוח רכוש ומחצית לביטוח אובדן רווחים. לעומת זאת, בהכשרת הישוב, סכום הביטוח היה אחד, ללא חלוקה פנימית.

שונה גם כל המבנה. הכשרת הישוב הפיקה פוליסה אחת לכל הכיסויים. הכיסוי לטרור היה אחד מיני כיסויים רבים בפוליסה אחת. אריה לעומתה, טרחה והפיקה פוליסה נפרדת לכל כיסוי. הכיסוי לנזקי טרור זכה אצל אריה לפוליסה עצמאית.

אריה גם ביקשה לטעון כי פרמיית הביטוח שנקבעה ונגבתה על ידה בגין פוליסת הטרור נגזרה מפרמיית הביטוח הכוללת ולא על דרך של חישוב ספציפי. העדים מטעמה העידו כי משימתם הייתה לבנות את מערך הפוליסות כך ש"יתאים" לדמי הביטוח.

גם אם שיטה זו אינה זרה לי, מציין הבורר, השאלה היא, האם בעזרת עדויות כאלו ניתן להוכיח את טענות אריה?

בהקשר זה גם התברר כי בשנת הביטוח הבאה הגישה אריה הצעה לבטח את סולאור מפני נזקי טרור בסכום ביטוח של מיליון דולר בפרמיה זהה לזו שנגבתה בפוליסת הביטוח נשוא הבוררות, לגביה ביקשה אריה לטעון כי נפלה טעות סופר וסכום הביטוח הוגבל למחצית המיליון.

לצערי, לא השכלתי להבין, קובל הבורר, וגם לא הוכח ממסכת העדויות והמסמכים שבפני, עד כמה כוונת הצדדים, בין אצל אריה ובין אצל המבוטחת סולאור, הייתה אמנם לקבוע סכום ביטוח מאוחד המוגבל למחצית מיליון הדולר, או שלא כך, העלה הררי את הרהוריו בלשון המעטה.

מכאן, שאיני יכול, קובע הבורר דוד הררי, לראות את הרשום בפוליסה כ"טעות סופר" שניתן לתקנה בהינף קולמוס.

סוף דבר, ניסיונה של חברת אריה לזכות ביותר ממתת השמיים שנפלה עליה נכשל. הבורר דחה את תביעתה כלפי קבוצת מגדל.