הקלות הבלתי נסבלת של הביטול

חוזי ביטוח נבדלים מחוזים בענפי מסחר אחרים בתכונות רבות.

אחת מהן היא ההפרדה המוחלטת, שעשה החוק, בין חובת המבוטח לשלם לחברת הביטוח דמי ביטוח (פרמיה) לבין חובת חברת הביטוח לשלם למבוטח תגמולי ביטוח בקרות מקרה הביטוח.

חברת ביטוח לא תורשה לסרב לשלם תגמולי ביטוח בטענה שהמבוטח לא שילם לה את הפרמיות. חוזה הביטוח תקף גם אם המבוטח איחר בתשלום הפרמיות, גם אם המבוטח שילם פרמיות חלקיות ואפילו המבוטח לא שילם למבטחת שלו אפילו לא תשלום אחד של פרמיה.

יחד עם זאת, מצב זה עלול להותיר את חברות הביטוח ללא מקורות כספיים.

לכן סעיף 15 לחוק הביטוח, מאפשר לחברות הביטוח להשתחרר מחובת תשלום תגמולי הביטוח, אולם זאת אך ורק אם הביטול ייעשה בטרם קרה מקרה הביטוח. קרה מקרה הביטוח בטרם בוטל חוזה הביטוח, חברת הביטוח חייבת בתשלום מלא.

לא זו אף זו: חברת ביטוח המבקשת לבטל חוזה ביטוח חייבת לנקוט בדווקנות ובאדיקות בהליכים המפורטים באותו סעיף 15 לחוק הביטוח.

ההליך הראשון הוא, הגשת דרישה בכתב למבוטח כי ישלם את הפרמיה שבפיגור תוך 15 יום.

רק אם המבוטח לא נענה לדרישה, אז ורק אז, רשאית חברת הביטוח להמשיך בהליכי הביטול. במקרה כזה, אם רצונה בכך, חייבת חברת הביטוח לנקוט בהליך שני: הגשת הודעה בכתב למבוטח לפיה חוזה הביטוח יתבטל תוך 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן.

מדובר בשתי הודעות בכתב מהותיות שהחוק כופה אותן על חברות הביטוח. החוק קובע אף מפורשות כי אפילו המבוטח ויתר על הודעות אלה, ויתור זה אין לו כל תוקף.

בכך ביקשה הכנסת למנוע מצב בו ימצא עצמו המבוטח, חשוף לסיכונים, בלא הגנה ביטוחית, מבלי שיקבל התראה נאותה קודם לכן.

היכן הבעיה?

חברות הביטוח מבטלות עשרות אלפי פוליסות ויותר בשנה. הקפדה על הליכי הביטול שהחוק דורש מסתכמת בממון רב. והרי חברות הביטוח לוקחות סיכון. לכן חלקן קבלו כנראה החלטה מראש, שלא להקפיד על הליכי הביטול מתוך קניית סיכון. ייתכן שהמבוטח לא ידע שהחוק קובע כי למרות הפיגור בתשלום, הפוליסה שלו בתוקף. ייתכן שהמבוטח או מוטביו יותשו במשפט, יתרצו ויתפשרו, ייתכן וגם זה קורה, שהשופט יתייחס לחוזה הביטוח בטעות כמו לחוזה מסחרי שקיום חיובי המוכר בו תלויים בתשלום התמורה מהלקוח.

יש בנמצא חברות ביטוח המבטלות את הפוליסות בספרים, קוראות לביטול זה סילוק ומקוות לטוב: או שהפריץ ימות או שהסוס יתפגר.

הקלות הבלתי נסבלת בה נוקטות חברות הביטוח בביטול פוליסות, עמדה במרכז דיון שנערך בימים אלה בבית משפט השלום בקריות.

רכבה של סמדר הרוש ניזוק בתאונה.

הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח הפניקס.

הרוש פנתה להפניקס בדרישה לקבלת תגמולי ביטוח עבור הנזק.

פנייתה נדחתה בטענה, כי פוליסת הביטוח בוטלה יומיים לפני התאונה.

הפוליסה בוטלה משום שסכום הפרמיה ששולם ע"י הרוש, כך הפניקס טענה, לא תאם את הסכום שנקבע על ידי הפניקס לפוליסה ויצר חוב של הרוש לטובת הפניקס.

הפניקס טענה כי שלחה להרוש שני מכתבים. הראשון נשלח בדואר רגיל. השני נשלח בדואר רשום.

לראיה, הגישה הפניקס אישור מרוכז על משלוח דברי דואר רשום לגבי המכתב השני ובו מופיע מספר הפוליסה של הרוש.

הרוש טענה, כי די בכך שהמכתב הראשון לא נשלח בדואר רשום, כדי לקבוע שהפניקס לא עמדה בהוראות החוק בדבר ההליכים הדרושים לביטול פוליסות.

מעבר לכך, הרוש הגישה תעודת עובד ציבור של עובד רשות הדואר. בתעודה זו הצהיר עובד הדואר כי עקבות המכתב השני שהפניקס שלחה

לכאורה בדואר רשום לא נמצאו במערכת ממ"ר וגם לא בדפי 517 של הדוור.

נשאלת השאלה, מקשה השופטת כאמלה ג'דעון שבפניה הובא העניין, האם יצאה הפניקס ידי חובתה בהוכחת משלוח המכתב השני, הרשום, או שמא היה עליה לוודא כי המכתב נמסר לידי הרוש?

המטלות "המכבידות" שהוטלו על חברות הביטוח במשלוח שתי הודעות הביטול בסעיף 15 לחוק הביטוח נועדו, מבהירה השופטת ג'דעון,

בראש וראשונה, להביא לידיעתו של המבוטח שהחוזה יתבטל באם לא ימלא אחרי דרישות המבטח.

אין מדובר בדרישות למראית עין או בדרישות "טכניות", מבהירה השופטת. על חברת הביטוח מוטלת חובה לשלוח את ההודעות בדרך

שתבטיח את התכלית העומדת בבסיס סעיף 15 לחוק הביטוח, דהיינו להוכיח שאכן ההודעות נמסרו בפועל למבוטח.

ידיעת המבוטח על קיום הודעות הביטול הינה תנאי בסיסי לתוקף הביטול. אחרת איזה תועלת תצמח מעצם משלוח שתי דרישות או אף יותר,

 ואיזה תועלת תצמח מההסדר הספציפי שקבע המחוקק, הסדר המעמיד ימים קצובים למניין תקופת הביטול?

אין ספק כי משלוח ההודעות בדואר רגיל מחטיא את המטרה. חברת ביטוח ששולחת הודעות ביטול בדואר רגיל, אינה עומדת בדרישות החוק.

אכן מוסיפה השופטת, משלוח בדואר רשום מקים חזקה לפיה המכתב הרשום נמסר לנמען. זו חזקת מסירה הקבועה בפקודת הראיות ובחוק רשות הדואר.

אולם גם חזקה זו ניתנת לסתירה.

במקרה של הרוש, היא מכחישה בתוקף קבלת הודעות מטעם הפניקס. הכחשתה קיבלה תימוכין בתעודת עובד הציבור בה צוין, כי לא נמצאו עקבות למכתב הביטול השני.

ביטול חוזה הביטוח על ידי הפניקס מבלי שהוכח כי הרוש ידעה על קיום החוב ועל קיום הודעות הביטוח, ומבלי שניתנה לה הזדמנות נאותה לשלמו, אינו עומד בתכלית החוק.

כל אלה, הביאו את השופטת לפסוק, כי על חברת הביטוח מוטל הנטל להוכחת המסירה, וכי ביטול הפוליסה של הרוש נעשה על ידי הפניקס שלא כדין. הפניקס נכשלה בהוכחה כי הודעת הביטול אכן נמסרה לידי הרוש חרף משלוחה בדואר רשום.

בסופו של יום נקבע אם כן, כי הפוליסה הייתה בתוקף ביום קרות התאונה, על כן חלה על הפניקס החובה לפצות את הרוש עבור הנזק שנגרם לרכבה.

בשולי הדברים נעיר, כי אנו מסכימים בכל הכבוד עם תוצאת פסק הדין. יחד עם זאת, אנו סבורים, כי שגגה יצאה מלפני השופטת, כאשר דנה בשאלה אם המבוטחת סתרה את חזקת המסירה הקבועה בפקודת הראיות. שאלה זו לא הייתה צריכה כלל לעלות לדיון, שכן החוק אינו מאפשר לחברות הביטוח לעשות שימוש בחזקה זו.

חזקה זו קיימת רק כאשר "חיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר". והנה חוק חוזה הביטוח אינו מחייב ובוודאי אינו מתיר למסור את שתי הודעות הביטול בדואר. המילה דואר אינה נזכרת בחוק חוזה הביטוח.

חוק חוזה הביטוח קובע כי כדי לבטל פוליסה על חברת הביטוח לדרוש מהמבוטח את הפרמיה שבפיגור ולהודיע למבוטח על ביטול הפוליסה. הן הדרישה והן ההודעה חייבות להיעשות בכתב.

ברור מלשון החוק ומרוחו כי חברת הביטוח חייבת להוכיח פוזיטיבית כי הודעות הביטול נמסרו למבוטח וכי הוא מודע לביטול. קח לדוגמא מבוטח בביטוח למקרה מוות, שנכנס עקב תאונה למצב של תרדמת והפסיק בשל מחלתו לשלם פרמיה. האם יעלה על הדעת כי חברת הביטוח תשלח לו הודעה בדואר רשום על ביטול הפוליסה בשל אי תשלום פרמיה ותשתחרר בכך מחובתה לשלם את תגמולי הביטוח במקרה מותו.

אנו סבורים שכשם שחברת הביטוח מקפידה על כריתת חוזה הביטוח ודורשת הוכחות כי הצעת הביטוח של המבוטח קובלה ואושרה על ידה, כך אין היא צריכה להקל ראש בביטול ביטוחים ועליה להוכיח כי הודעות הביטול מצדה אכן נמסרו למבוטח וכי הוא היה מודע לאמור בהודעות אלה.