מטען חפצים אישיים

שלושה בני משפחה אחת, אם, אב וילדם הקטין, יצאו לחופשה.

במהלך החופשה, התנסתה המשפחה בחוויית מסיק זיתים בכפר עין אל אסד.

מסיק הזיתים הסתיים ובני המשפחה שמו את פעמיהם אל עבר רכבם, כדי לשוב הביתה.

בהגיעם לרכב, האב התיישב על כסא הנהג והתניע את הרכב. האם פתחה את תא המטען והניחה בתוכו את חפציהם האישיים.

בבואה לסגור את דלת תא המטען, האם לא הבחינה בבנה שניצב בסמוך. הדלת נטרקת על ידיו של הילד.

זו סיטואציה יומיומית. בשובנו אל המכונית אנו מכניסים לתוכה חפצים אישיים, פריטים שרכשנו, תיקים וכיוצא באלה. האם היה עולה על דעתו של מישהו לטעון, כי הפרמיה שרכשנו במיטב כספנו, לא תכסה פגיעה שארעה במהלך כניסת חפצים ופריטים אלה לרכב?

חברת הביטוח כלל חשבה אחרת.

כלל ששימשה מבטחת הרכב בביטוח חובה, סירבה לפצות את הילד עבור נזקי גופו.

עיניהם החדות של מקבלי ההחלטות בחברת כלל, הבחינו בחריג המצוי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. חריג זה קובע כי "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד", אינה נחשבת לשימוש ברכב מנועי ועל כן אינה מזכה את הנפגע בפיצויים.

מבחינתה של חברת כלל, מי שמכניס חפצים אישיים לתוך רכב נחשב כעוסק ב"טעינת מטען".

חברת כלל דחתה אם כן את תביעת הפיצויים של הקטין והוריו נאלצו להגישה לבית המשפט.

התביעה הועברה להכרעתו של השופט ג'מיל נאסר בבית משפט השלום בעכו.

בפסק דין המרחיב את הלב, עושה השופט נאסר אבחנה בין טעינה ופריקה של "מטען פרטי", כגון שק חפצים אישיים, לבין טעינה ופריקה של "מטען מסחרי", הנעשות כחלק מעיסוקם של המשתמשים ברכב.

סוגיה זו, של האבחנה בין מטען פרטי לבין מטען מסחרי, טרם זכתה לדיון והכרעה בבית המשפט העליון בתחום ביטוח רכב חובה.

השופט נאסר לומד לפיכך אנאלוגיה מתחום התעבורה. בתחום זה עשה בית המשפט העליון אבחנה בין מטען פרטי למטען מסחרי, בכל הנוגע לתמרור אין חניה פרט לפריקה וטעינה.

ומעשה שהיה כך היה: אדם החנה את מכוניתו למספר דקות. שוטר שעבר במקום הבחין במכונית החונה וגם זיהה לידה תמרור אין חנייה פרט לפריקה וטעינה. השוטר רשם דו"ח.

במשפט טען אותו אדם כי חנה ויצא מרכבו כשבידיו תיק מסמכים שהיה מיועד לעורך דינו. לדברי הלקוח המתוחכם, שפעל אולי בעצת עורך דינו, הוא ביצע פעולה של פריקת תיק המסמכים.

בית המשפט העליון דחה את הטענה. תכלית התמרור, פסקו השופטים, היא לאפשר חניה לצורך פריקה וטעינה לנהג שעיסוקו בהובלת סחורות לבתי עסק. על כן פריקה וטעינה של חפצים אישיים ממכונית פרטית, אינן בגדר פריקה וטעינה מותרת על פי התמרור.

יש לאמץ, קובע השופט נאסר, את ההיגיון שביסוד פסיקה זו של בית המשפט העליון מתחום דיני התעבורה, לתחום דיני הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

גם כאן יש לקבוע, כי פריקה וטעינה על פי חוק הפיצויים מתייחסות לפעילות עסקית ולא לפעילות פרטית. במיוחד כך הדבר, על רקע התכלית של חריג הפריקה והטעינה בחוק הפיצויים ותכלית חוק הפיצויים בכלל.

הדעת נותנת כי כוונת המחוקק הייתה לפריקה או טעינה במובן המקובל של עיסוק מסחרי. להעברת חפץ גדול, או כבד, העברה שטמונים בה סיכוני היפגעות מעבר לסיכון התעבורתי.

לעומת זאת, כאשר אדם במסגרת נסיעה פרטית ובמנותק מכל עיסוק, פורק פריט אישי כזה או אחר מרכבו, אין מדובר בפריקה השוללת זכאות לפיצויים.

סיכומו של דבר, קובע השופט נאסר, הפריקה והטעינה שהוחרגו מחוק הפיצויים מתייחסות למטען מסחרי ולא פרטי, לפעילות עסקית ולא לפעילות פרטית.

חברת כלל, דחתה אם כן את תביעת הקטין שלא כדין והשופט פסק כי היא חייבת לפצות אותו במלוא נזקיו.