כנגד נטיות הלב

אוהד עידן נהג לגלוש מדי פעם על גלי הים.

באחת השבתות, נסע עידן ברכבה של מרגלית לוי, אל חוף זבולון בהרצליה.

עידן החנה את הרכב ברחוב המרכזי מול הים, הוציא את הגלשן, סגר את דלתות הרכב והפעיל את מערכת האזעקה באמצעות שלט שולל תנועה (אימובילייזר).

בחליפת הגלישה אין מקום לשמור את מפתחות הרכב. עידן התבונן סביב ובאין רואה, הניח את מפתחות הרכב על בולם הזעזועים של אחד הגלגלים.

משחזר, לאחר שעה וחצי של גלישה, גילה עידן כי הרכב נעלם.

עידן ניגש אל תחנת המשטרה והתלונן על הגניבה. החוקרת במשטרה ניחמה את עידן. צרתך היא צרת רבים. ביומיים האחרונים הגנבים פשטו על הגולשים במכה של גניבות רכב.

בעלת הרכב, מרגלית לוי, הייתה מבוטחת בפוליסת ביטוח מקיף לרכב בחברת הביטוח עילית.

חברת עילית סירבה לשלם ללוי תגמולי ביטוח. לטענתה, הנחת המפתחות על בולם הזעזועים מבטלת את האפקטיביות של אמצעי המיגון. כמוה כאי קיום דרישות המיגון שבפוליסה.

לוי פנתה בתביעה לבית משפט השלום בתל-אביב. התביעה הובאה בפני השופטת זהבה אגי.

אין חולק כי ברכב היה מותקן אימובילייזר וכי הוא הופעל כדרישת הפוליסה.

אך האם השארת השלט ומפתחות הרכב, במקום מוסתר ברכב, אינה מרוקנת את האפקטיביות של אמצעי מיגון זה, מקשה השופטת אגי.

בוא נקצין את השאלה, מציעה השופטת.

נהג דורך את שלט האימובילייזר, אך נועץ את מפתחות הרכב והשלט בדלת הרכב.

לכאורה, גם בנסיבות אלה התקיימו דרישות המיגון. הרי אימובילייזר קיים והוא הופעל כאשר הרכב לא היה מאוייש.

האמנם?

לדעתה של השופטת, לא די שהמבוטח יפעיל את אמצעי המיגון שנדרשו ממנו. המבוטח חייב להפעיל את אמצעי המיגון "בצורה אפקטיבית ויעילה, אחרת אין טעם לדרישת המיגון".

כעת עוברת השופטת לשאלה, אם השארת המפתחות והשלט בבולם הזעזועים של הרכב, פוגעת באפקטיביות של אמצעי המיגון.

השופטת מודה כי נטיית ליבה הראשונה הייתה לקבוע כי אכן הייתה כאן פגיעה באפקטיביות. אולם לאחר שהפכה והפכה בדבר הגיעה למסקנה הפוכה.

הרכב חנה ברחוב המרכזי שעל חוף הים בהרצליה, ולא במקום מבודד. איש לא ראה את עידן מסתיר את המפתחות בבולם הזעזועים. מפתחות הרכב לא הושארו במקום גלוי, אלא במקום חבוי וסמוי מן העין. לא ניתן היה לראות את המפתחות מבדיקה חיצונית של הרכב. שום דבר לא רמז על השארת המפתחות בבולם הזעזועים.

בנסיבות אלה, פוסקת השופטת, לא ניתן לומר כי נשללה האפקטיביות של הפעלת אמצעי המיגון.

השופטת דוחה גם את טענתה של עילית כי מעשהו של עידן עולה כדי רשלנות רבתי, עד כדי אי אכפתיות, השוללת את זכותה של לוי לפיצוי.

הסתרת מפתחות הרכב בבולם הזעזועים היווה, לדעת השופטת, מעשה רשלני מצד הנהג, כמו במקרים אחרים שנדונו בפסיקת בתי המשפט: השארת מצלמה מתחת לכסא בחוף הים; השארת מפתחות הבית מתחת לשטיח לניגוב רגליים בכניסה לבית. אך כמו במקרים האחרים, אין מעשה הרשלנות עולה כדי רשלנות רבתי עד כדי אי אכפתיות, אשר רק בהם יש כדי לשלול את זכותו של המבוטח לפיצויים לפי הפוליסה.

השופטת דוחה גם את הטענה כי על פי דוקטרינת "האשם התורם" יש לחייב את לוי באשם תורם.

אכן, קובעת השופטת, דוקטרינת ה"אשם התורם" נקלטה גם במסגרת תביעות ביטוח. אך, כדי שניתן יהיה לייחס אשם תורם למבוטח, על המבטחת להראות כי במעשיו או במחדליו הרשלניים תרם המבוטח להתרחשות מקרה הביטוח.

בנסיבותינו, לא ידוע כיצד נגנב הרכב. האם הגנב עשה שימוש במפתחות שמצא בבולם הזעזועים של הרכב, או שמא פרץ לרכב וגנבו תוך ניטרול אמצעי ההגנה הפשוטים יחסית שהיו ברכב. והרי מן המפורסמות שכבר אינן צריכות ראיה, כי גנבי הרכב המקצועיים יודעים לנטרל אמצעי מיגון כמו מערכת אזעקה ואימובילייזר תוך דקות ספורות, ללא כל מאמץ, ואפילו מערכות מסובכות יותר כמו ביטכונית אינן עומדות בפניהם.

במילים אחרות, עילית לא הוכיחה, כי השארת מפתחות הרכב במקום נסתר, תרמה לקרות מקרה הביטוח.

בשולי הדברים, אנו מבקשים ליטול חרות לעצמנו ולומר כי אנו מסכימים עם התוצאה הסופית של פסק הדין אולם סבורים כי בדרך נפלו מספר טעויות משפטיות. טעויות אלה, נובעות מהעובדה שהשופטת עושה שימוש במונחים ובכללים שקדמו לחוק חוזה הביטוח, מונחים וכללים שהחוק ביקש להסירם מעל שולחן בתי המשפט.

ונבהיר את כוונתנו:

השופטת מעידה על עצמה ביושר, כי היא פוסקת "בניגוד לנטיית ליבי הראשונה".

בדיוק על נקודה זו, של התליית זכות המבוטח בנטיית לבו של השופט, ביקש חוק הביטוח הישראלי להתגבר.

לצמצם את נטיית הלב לחלוטין אי אפשר, השופטים הרי גם הם בשר ודם. אולם דוקטרינות, מונחים ועקרונות כמו אשם תורם, תנאים מוקדמים, רשלנות רבתי, אי איכפתיות וכיוצא באלה, משחררים את נטיית הלב.

לכן בא החוק וביטל את אפשרות השימוש בדוקטרינות, במונחים ובעקרונות אלה בדיני הביטוח. ביטוי לכך בא, לא מכבר, בפסיקת בית המשפט העליון, אשר קבעה כי על פי חוק חוזה הביטוח, רק כוונת המבוטח לגרום למקרה הביטוח מתוך מזימה לזכות בתגמולי ביטוח שוללת את זכותו לתגמולי ביטוח.

לא זו אף זו: החוק קובע, כי חברת הביטוח מנועה מלהסתמך על אי הפעלת אמצעי המיגון, כאשר הפעלתם לא הייתה ממילא מונעת את הגניבה.

והרי השופטת מודה כי "מן המפורסמות שכבר אינן צריכות ראיה, כי גנבי הרכב המקצועיים יודעים לנטרל אמצעי מיגון כמו מערכת אזעקה ואימובילייזר תוך דקות ספורות, ללא כל מאמץ, ואפילו מערכות מסובכות יותר כמו ביטכונית אינן עומדות בפניהם".

בנסיבות אלה, על פי חוק חוזה הביטוח הישראלי, בבוא בית המשפט לבדוק אי הפעלת אמצעי מיגון, עליו להצטמצם בשאלה אחת ויחידה: האם המבוטח נמנע מלהפעיל את אמצעי המיגון בכוונת מרמה לזכות בתגמולי הביטוח. אז ורק אז פטורה חברת הביטוח מחבותה.

כל שאר הדוקטרינות, השאלות, הסוגיות, העקרונות והמונחים, אינם תקפים לפי חוק חוזה הביטוח וחבל שבתי המשפט משחיתים עליהם את זמנם לריק.