מטריית התיישנות מצומצמת

תקופת ההתיישנות המקוצרת, שלוש שנים בלבד, בתביעה לתגמולי ביטוח, הטרידה מאז ומתמיד שופטים רבים וטובים.

בתנאי החיים של מדינת ישראל, שלוש שנים חולפות כהרף עין. הבדיקות מתמשכות, האישורים מתעכבים, הטיפול נדחה מחג לחג. ארצנו קטנטונת ומועדיה רבים.

מסלק התביעות המצוי בכל חברת ביטוח מתענג על תביעה שהתיישנה. מאמתחת המכתבים הסטנדרטיים נשלף מכתב לאקוני המודיע למבוטח כי תביעתו התיישנה. ההתמודדות עם תביעת המבוטח לגופו של עניין נחסכת ממנו.

עם החתימה על מכתב הדחייה, לא נותר למסלק התביעות אלא לחוש את לבו, של המבוטח, נחמץ בקרבו, כמאמרו של עגנון, למקרא המכתב המלמד אותו כי זכותו הייתה ואיננה עוד.

לפיכך, קיימים שופטים, המנסים לצמצם את גזירת ההתיישנות המקוצרת.

כך עשה השופט ניל הנדל, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

באחד הימים נגנב רכבו של יחזקאל לוי.

הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה.

מנורה חשדה במבוטחה לוי כי היה מעורב בגניבה. לוי לחץ ומנורה נאנסה, כך לגרסתה, לשלם את תגמולי הביטוח, לא לפני שדרשה וקיבלה ממבוטחה ערבות בנקאית אוטונומית ומסמך חתום על ידו, הקובע, כי מנורה תהא חופשית להשיב לעצמה את תגמולי הביטוח, באמצעות חילוט (מימוש) הערבות הבנקאית.

חלפו חמישה חודשים. אל מנורה, כך לטענתה, הגיע מידע חדש לפיו החליטה המשטרה לחקור את לוי. מנורה לא המתינה לגמר החקירה וחילטה את הערבות הבנקאית.

לוי התקומם. הבטחתם, אמנם בעל פה, התריס לוי כלפי מנורה, כי הערבות הבנקאית תמומש, רק אם יוגש נגדי כתב אישום.

המחאה לא הועילה. לוי נאלץ לפנות לבית המשפט. אלא שפנייתו באה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום הגניבה.

כצפוי, העלתה מנורה את טענת ההתיישנות וביקשה לדחות את תביעת לוי על הסף.

השופט הנדל ניתח את תביעתו של לוי. תביעה זו מופנית כנגד חילוט הערבות הבנקאית. על פי התביעה, מנורה פעלה בניגוד לחוזה. זה חייב אותה לשלם תגמולי ביטוח כנגד הפקדת ערבות בנקאית וחייב אותה לא לממש את הערבות אלא לאחר הגשת כתב אישום.

אין מדובר בהפרת חוזה הביטוח המקורי, אלא בהפרה של חוזה חדש שלקח את מקומו של הסכם הביטוח המקורי.

בהשאלה מדיני הנזיקין, ניתן לומר, שנותק הקשר הסיבתי החוזי בין התביעה לפי חוק חוזה הביטוח לבין התביעה הנוכחית.

חברת הביטוח, כצד החזק בין הצדדים, מוסיף השופט, אינה יכולה להתנער מהחוזה החדש בכדי להיצמד לתקופת ההתיישנות המקוצרת.

תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, חלה אך ורק על תובענה לתשלום תגמולי ביטוח. אין היא חלה על זכויות תביעה שיש למבוטח כלפי מבטחו מכוח הדין הכללי, כגון הפרת החובה לנהוג בתום-לב בעת ניהול המשא ומתן, הפרת חובת הזהירות, עילות חוזיות, או נזיקיות הנובעות מהפרת חוזה הביטוח, או מרשלנות מקצועית של המבטח (לדוגמא הוצאת פוליסה שאינה מתאימה לצורכי המבוטח), הפרת חובת הנאמנות וכו'.

במקרים רבים תובעים מבוטחים פיצויי נזק, חוזיים או נזקיים, בשיעור דומה לשיעור תגמולי הביטוח שהיו צריכים להשתלם להם אלמלא רשלנותו של המבטח או הפרת החוזה על-ידו. עילות תביעה אלה הן בנות תביעה תוך תקופת שבע השנים שבחוק ההתיישנות.

הוא הדין ביחס לתביעות המבטח כלפי מבוטחו (כגון: לתשלום דמי הביטוח או להשבת תגמולי ביטוח), כמו גם ביחס לתביעות בין מבטחים.

"אין להפוך את חוק חוזה הביטוח למטרייה שמכסה את כל סוגי התביעות האפשריות בין מבוטח למבטח", מסכם השופט את גישתו, ופוסק כי תביעתו של לוי נגד מנורה לא התיישנה.

פסק דינו הרהוט והנכון, לעניות דעתנו, של השופט הנדל, נותן פתח תקווה למבוטחים רבים שפנו בזמן לחברת הביטוח והטיפול בעניינם נמרח ונמשך עד להתיישנות תביעתם.

מבוטחים אלה יכולים כעת להגיש תביעות נגד מבטחיהם ואפילו נגד מסלקי התביעות בחברות (מעניין לראות אם החברות יתנו גיבוי למסלקי התביעות), בעילות חוזיות ונזיקיות, על רשלנות בטיפול, מצגים מטעים, הפרת חובות נאמנות הקבועות בדין ועוד כהנה וכהנה עילות שבדין ולזכות למעשה במלוא תגמולי הביטוח למרות שתביעתם התיישנה.

1983-2003© חיים קליר ושות