המכתב

באחד הימים נגנב רכבו של רמי שחר.

שחר היה מבוטח בחברת הביטוח אריה. זו האחרונה סירבה לשלם לו את תגמולי הביטוח עבור הגניבה.

אריה טענה, כי שחר לא קיים את דרישותיה למיגון.

אכן, הודתה אריה, ברכבו של שחר הייתה מותקנת בעת הגניבה מערכת מיגון.

אולם יום לפני תחילת הביטוח, היא, אריה, דרשה משחר להתקין מערכת מיגון נוספת.

אריה אף נתנה לשחר ארכות מצטברות של למעלה מחודש ימים להתקין את מערכת המיגון הנוספת.

שחר לא ניצל ארכות אלה. ביום הגניבה הייתה ברכב רק מערכת מיגון אחת.

שחר לא כיחד כי אריה אכן דרשה ממנו להתקין מערכת מיגון נוספת. שחר גם הודה בנדיבותה של אריה להעניק לו ארכות להתקנת מערכת המיגון הנוספת.

אלא שהרכב נגנב באמצע תקופת הארכות. הוא, שחר, לא הספיק עדיין להתקין את מערכת המיגון הנוספת.

לכך הוסיף שחר פרט קטן. הארכות לא ניתנו לו מתוך נדיבות לשמה. הוא נדרש לשלם פרמיות, גם עבור תקופת הארכות.

אריה ומבוטחה שחר היו חלוקים אם כן בשאלה פשוטה: האם המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח, כאשר רכבו נגנב בתוך תקופת הארכות שניתנו לו להתקנת אמצעי מיגון ברכב, אך בטרם התקנת אמצעי המיגון?

זו שאלה שכל אדם מן היישוב היה תמה על עצם העלאתה. לשם מה זקוק המבוטח לארכות, שעבורן הוא משלם בכסף מלא, אם בתקופת הארכות הביטוח לא בתוקף?

אלא שבידי אריה היה קלף, שנראה לה כמנצח.

אריה שלפה מכתב חתום בידי שחר, בו הוא מאשר כהאי לישנא:

    "אני מודע לכך כי אם לא אשלים את המיגון עד לתום תקופת הארכה שביקשתי, לא יהא כיסוי לרכב מפני גניבה לאחר התאריך הנ"ל".

הנה, קבעה אריה, העיניים רואות: המבוטח עצמו מאשר, כי כל עוד לא הושלם המיגון, אין כיסוי ביטוחי לרכב.

סיטואציה זו מזכירה מעט את סיפורו הנפלא של אדגר אלן פו, הנושא את השם "המכתב".

כל אחד רואה בנקל, כי המכתב מכיל חומר שאינו משרת את הנמען. אולם הנמען משתוקק להשיג מטרה מסויימת. לכן הוא קורא את המכתב מתוך חוסר מודעות עצמית ומגיע למסקנה כי יש במכתב כדי לעזור לו.

חוסר מודעות זה מביא את הנמען לעשות במכתב שימוש כנגד עצמו.

סיפור זה שימש בסיס לאחד הזרמים הידועים בפסיכואנליזה.

ואכן השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, חלקה על אריה בהבנת הנקרא.

לא רק שאין במכתב כדי לחזק את ידיה של אריה, קבעה השופטת; יש בו כדי לתמוך דווקא בגרסתו של שחר. שהרי נאמר במכתב כי לאחר תום הארכה האחרונה לא יהיה כיסוי ביטוחי. מכאן ברור לכולי עלמא, שלרכב יש כיסוי ביטוחי, כל עוד לא חלפה הארכה האחרונה.

לא זו אף זו: במכתביה אל המבוטח, טרחה אריה להדגיש, כי היא לא מוותרת על הפרמיה בתקופת הארכות.

אריה התרתה במבוטחה בזו הלשון: אם מערכת המיגון הנוספת לא תותקן, תתבטל הפוליסה. אולם "אין בביטול הפוליסה בכדי לגרוע מזכויותינו לגבות את יתרת דמי הביטוח בגין התקופה שעד למועד ביטול הפוליסה".

כיצד יכולה חברת ביטוח לגבות פרמיה עבור תקופה בה הפוליסה, לטענתה, אינה בתוקף, תמהה השופטת אגמון-גונן.

השופטת הצרה על כי שחר שילם פרמיות לאריה ועם קרות האירוע הביטוחי, הוא מוצא עצמו נתון לחסדיה.

במובן זה ובמובנים נוספים, לחברה המבטחת כוח רב אל מול המבוטח, מגלה השופטת. מצב דברים זה מזכיר לשופטת את דברי נשיא בית המשפט העליון, דאז, השופט מאיר שמגר:

    "לא יתכן שכל מעיניה של חברת הביטוח יוקדשו להגדלת היקף המבוטחים...קביעת גובה הפרמיה וגבייתה, צמצום חבויותיה במסמך החוזי וניסיונות להשתחרר מעול קיומן, משאלו התגבשו עקב התרחשות האירוע הביטוחי".

בסופו של דיון, פסקה השופטת את המובן מאליו: חברת ביטוח המעניקה למבוטחה ארכות להתקנת אמצעי מיגון והגובה פרמיות עבור תקופת הארכות, חייבת לשלם תגמולי ביטוח עבור מקרה ביטוח המתרחש בתקופת הארכות. גם אם אמצעי המיגון לא הותקנו עדיין.