Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

הרכב השנה בתחום הביטוח

מי שיזדמן לבתי המשפט בישראל, ייתקל בתופעה מטלטלת.

אלפי מבוטחים מוכי גורל, מנהלים מאבקים משפטיים ממושכים ומתישים לשם מימוש זכויות אלא שבפועל, פעמים רבות מתברר כי אין כל מחלוקת אמתית לגבי הזכויות והדיון היה רק כדי להתיש, לגרום למבוטח להתפשר, או סתם לדחות את הקץ.

התמונה מצמררת: מבוטחים אלה הפרישו, לעיתים כל חייהם, למעלה מרבע מעמל כפיהם לדנקנר, תשובה ולשאר טייקוני הביטוח, ואלה האחרונים, לא בוחלים בשום תכסיס משפטי כדי להותיר חסרי כל את מי שבטח בהם. "נבלים ברשות התורה", כמאמר הרמב"ן.

והשופטים? לעיתים קרובות מידי הופכים מבוטחים תמימים וישרי דרך לרמאים. ממהרים לנעול את שערי בתי המשפט בפני מבוטחים בנימוק שהתביעה התיישנה. נותנים תוקף לחריגים חבויים המרוקנים מתוכן את הכיסוי הביטוחי.

כך הפכו בתי המשפט לחצר האחורית של טייקוני הביטוח, חצר שבה, בחסות אלת הצדק, הם מכים את מבוטחיהם עד זוב נשמתם.

על רקע כל אלה התבלט בשנה האחרונה הרכב שופטים מזן שונה: אנושי, עם "לב שומע", כמאמר שלמה המלך.

סמי יוסף עבד במפעל איתנית. שם נחשף יום יום לאבק אסבסט. שנים רבות לאחר סיום עבודתו באיתנית, תקף את יוסף סרטן מסוג מזותליומה, הנגרם מחשיפה לאסבסט. יוסף נפטר.

אלמנתו ושלושת ילדיו הגישו תביעת פיצויים נגד איתנית וחברת הביטוח שלה מגדל.

השופטת מיכל שריר, מבית משפט השלום בתל אביב, עטה כמוצאת שלל רב על טענת מגדל כי התביעה התיישנה מאחר וחלפו למעלה משבע שנים מאז סיים המנוח את עבודתו במפעל איתנית.

השופטת שריר שילחה את בני משפחת המנוח מעל פניה. היא לא הבחינה במסר המקומם של פסק דינה: תאגידים הגורמים למחלות, משוחררים מכל אחריות, רק משום שהמחלות הנגרמות בהתנהלותם הקלוקלת, מאופיינות בתקופות דגירה ארוכות, המתפרצות לאחר תום תקופת ההתיישנות.

בעוול בלתי נתפס זה, הבחינו השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועפרה צ'רניאק, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, אליו ערערו בני משפחת המנוח. "תכליתה הבסיסית ביותר של המערכת המשפטית היא לאפשר לכל אדם את ההזדמנות ההוגנת להביא את עניינו בפניה", קבעו השופטות. במקרה זה, הבהירו השופטות, "רק עם קבלת האבחון הרפואי, היה באפשרות המנוח לדעת על היותו חולה. לפיכך יש לספור רק מיום האבחון את תקופת ההתיישנות ומיום זה, טרם חלפו שבע שנים".

עסקו של פ' הוצת. במשפט שהתנהל בפני השופט צבי כספי מבית משפט השלום בתל אביב, טענו נציגי חברת הביטוח כי פ' הצית את עסקו כדי לזכות בתגמולי הביטוח. אולם, מאחר ולא היו בידיהם כל הוכחות, הם הביאו שתי השערות לדרך בה הצית פ' את עסקו.

השערות חברת הביטוח היו כל כך מופרכות, עד שגם השופט כספי נאלץ להודות כי יש בהן סתירות. אולם הוא היה כל כך להוט להדביק על מצחו של פ' כתם של מרמה, עד שהעלה השערה משלו, שלישית במספר.

דעתן של השופטות קובו, רובינשטיין וצ'רניאק לא הייתה נוחה מהעובדה שהופכים מבוטח לרמאי על בסיס השערה בלבד, ללא כל הוכחה. "עצם העובדה שהשופט כספי נזקק מיוזמתו להשערה נוספת מטעמו על כלל ההשערות התלויות על בלימה, היא הנותנת שלא היה מקום לממצא נחרץ לפיו המבוטח היה המצית. לא בכדי משטרת ישראל אשר חקרה את אירוע השריפה, סגרה את תיק החקירה". כך קבעו השופטות וזיכו את המבוטח.

אלה רק שתי דוגמאות מני רבות, של המקרים שהובאו בפני הרכב השופטות קובו, רובינשטיין וצ'רניאק, הרכב שהפך למעוזו של האזרח מן השורה.

היה זה הרכב ענייני שלא הסס להתערב בפסקי דין חסרי בסיס ולא טאטא עוול מתחת לשטיח. פלפולים משפטיים או קישוטים סגנוניים היו ממנו והלאה. מבוטחים שהופיעו בפני ההרכב נשטפו תחושה נעימה כי בפניו שופטות המונעות מתחושת שליחות וצדק פנימי. הן שאפו ללא לאות אל ההוגן, ללא שיקולי אגו. ללא משוא פנים.

יתירה מזו, הן באו מוכנות לדיון, קראו כל עדות וכל מסמך שהוגש בערכאה הקודמת. בדיונים הן גילו בקיאות בחומר יותר מבעלי הדין. עורכי דין מטעם חברות ביטוח התלוננו כי הן מגבשות דעה לפני הדיון בעל פה. אולם לכל מי שהיה מצוי בנבכי התיקים היה ברור כי הן עושות זאת על סמך הראיות שבפניהן ולא על סמך גחמות.

אם ניקח את דברי סטונר, גיבורו של הסופר האמריקני ג'ון ויליאמס בשינויים המתחייבים, אפשר לומר על הרכב השופטות קובו, רובינשטיין וצ'רניאק: "מהו שופט אם לא אדם שמאמין שתורתו אמת, אדם שמלאכתו אמנותו ושאמנותו מגביהה אותו מעל לקוצר ההבנה, החולשות והמגבלות של בני האדם".

המלעיזים יאמרו: הוא כותב את הדברים כדי לרכוש את ליבן של שלוש השופטות. התשובה לכך היא שלמרבה הצער, הרכב זה מסיים בימים אלה את תפקידו. שלושת השופטות פורשות מכס השיפוט. כמה חבל.