Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

הרופא הסביר

אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, היה נוהג להביא דוגמא של תמונה, בה נראים שני אנשים. אחד נאחז בצוק. השני כורע מעל ראש הצוק ומושיט יד לראשון.

עד כאן תמונת העובדות העירומות. עיני כל אחד מהמתבוננים, קולטות את מושיט היד בצורה זהה.

לעומת זאת, נפשו של כל מתבונן, מביטה אל מושיט היד בצורה שונה.

נפשו של האחד תראה בו אוייב, שבא לדחוף את הנאחז בצוק. נפשו של השני תראה בו מושיע, שנחלץ לעזרת המט ליפול. זו של השלישי, תראה בו אדם יהיר, הסבור שבלעדיו לא ניתן לטפס על הצוק; וכך הלאה.

גם בעניינה של הילדה רביד משה, שנדון בערעור ובדיון נוסף בבית המשפט העליון, לא הייתה מחלוקת על העובדות העירומות.

ויכוח נוקב, בין שמונת השופטים שדנו בפרשה, ניטש רק על משמעות העובדות שהוצגו בפניהם.

רביד בת החמש הגיעה לטיפול שיניים במרפאת שילון באשקלון.

ד"ר דניס קליפורד, רופא שיניים מתנדב מחו"ל, הזריק לרביד זריקת הרדמה מקומית בלסת התחתונה.

מיד לאחר הזריקה החלה רביד לנמנם.

רביד הובהלה לבית חולים. משם, כעבור מספר ימים, הועברה לבית חולים נוסף.

בסוף כל האישפוזים, הטיפולים והמעקבים, נותרה רביד עם מגבלות קשות בגפיים ועם הפרעות נוירולוגיות וקוגנטיביות.

רופא השיניים, והגורמים שהפעילו את המרפאה, סרבו לקחת אחריות לנזקיה של רביד והיא נאלצה לפנות לבית המשפט.

מתוך חוות דעת המומחים הרפואיים עלה, כי קליפורד החדיר את המזרק אל תוך העורק האליאולרי התחתון.

חומר ההרדמה גורם להיצרות כלי הדם ולזרימה איטית יותר של הדם. אולם אצל רביד ההאטה היתה בשיעור חריג, יצרה קריש דם, מנעה הגעת דם למוח, הביאה למות תאים במוח ולשיתוק חלקי.

על בסיס כל אלה, היה ברור, כי הזרקת חומר ההרדמה, היא שגרמה לנזקיה של רביד. התקיים אם כן, מה שקרוי במשפט "קשר סיבתי עובדתי", בין התנהגותו של הרופא לבין הנזק לחולה.

למרות זאת, התעוררה מחלוקת סוערת בין שופטי בית המשפט העליון, אם להטיל אחריות על רופא השיניים.

ארבע עובדות מוסכמות שמשו נקודת מוצא לדיון בין השופטים:

    1. חדירת חומר הרדמה לתוך עורק, מתרחשת בכעשרה עד חמישה עשר אחוז מכלל מקרי ההזרקה.

    2. בספרות הרפואית היו מוכרות תופעות גופניות חולפות כתוצאה מחדירת חומר ההרדמה. לא פורסם מקרה, בו נגרם למטופל נזק מוחי קבוע, כפי שאירע לרביד.

    3. את התופעות הגופניות החולפות, ניתן היה למנוע על ידי שימוש במזרק שואב. מזרק שואב מאפשר לבדוק אם המחט חדרה לעורק; אז אפשר להימנע מהזרקת חומר ההרדמה לתוך כלי הדם. ד"ר קליפורד לא עשה שימוש במזרק שואב, אלא במזרק רגיל.

    4. בתקופת האירוע, הפרקטיקה הרפואית המקובלת היתה לעשות שימוש הן במזרקים שואבים והן במזרקים רגילים שאינם שואבים.

כדי להצליח בתביעת רשלנות רפואית, על החולה להוכיח קודם כל, כי הרופא התרשל כלפיו. דהיינו כי הרופא, בלשון סעיף 35 פקודת הנזיקין, "לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות".

קנה המידה הוא אם כן, הרופא הסביר".

וכאן יש לדייק. לא די בכך שהרופא יפעל בהתאם לפרקטיקה רפואית, שעל פיה נוהגים מרבית חבריו הרופאים, כדי שייחשב ל"רופא סביר".

לפרקטיקה רפואית נוהגת יש אומנם משקל רב, אך לא מכריע. הרופא הסביר הוא לא הרופא אשר חבריו הרופאים רואים בו רופא סביר, אלא מי שהשופט רואה בו רופא סביר.

תביעתה של רביד העלתה על שולחן הדיונים של בית המשפט העליון את שאלת הרופא הסביר במלוא חריפותה. במיוחד על רקע עובדות המקרה שלא היו שנויות במחלוקת. המחלוקת הייתה משפטית בלבד. כל שופט הביא אליה את השקפת עולמו, או לפי גישתו של פרויד, כל אחד ראה את פתרון המחלוקת כנפשו.

לפי השקפתם של השופטים שלמה לוין ויוסף גולדברג (בדיון שהתקיים בערעור) ויצחק אנגלרד (בדיון הנוסף), רופא השיניים לא התרשל.

שלושת השופטים שמו דגש על העובדה, כי הפרקטיקה המקובלת הייתה להשתמש במזרק לא שואב וכי הנזקים המוכרים עד למקרה של רביד הסתכמו בתופעות חולפות בלבד.

לכן, גם אם ניתן היה למנוע נזקים חולפים אלה בדרך של שימוש במזרק שואב, אין לומר כי אי שימוש במזרק שואב בהתאם לפרקטיקה המקובלת, עולה כדי התרשלות.

רופא סביר אינו צריך לעשות מעבר לנהוג ולמקובל כדי למנוע אי נוחות זמנית.

בדעה שונה החזיקו השופטים אהרון ברק, תאודור אור, טובה שטרסברג-כהן ויעקב טירקל בדיון הנוסף, תוך שהם הולכים בנתיב שהתוותה השופטת דורית בייניש בדיון בערעור. כך הפכה דעת המיעוט של השופטת בייניש בערעור לדעת רוב בדיון הנוסף.

השופט תאודור אור, נתן את פסק הדין המרכזי של דעת הרוב בדיון הנוסף.

אותן עובדות שעמדו לנגד עיני חבריו בדיון הקודם, הובילו את השופט אור למסקנה הפוכה, כי רופא השיניים קליפורד התרשל בכך שהשתמש במזרק לא שואב.

העובדה הראשונה הייתה, כזכור, שיעור המקרים, בהם קיים הסיכון של חדירה לעורק, כתוצאה משימוש במזרק לא שואב. שעור זה נע כזכור, בין עשרה לחמישה עשר אחוז מהמקרים. לדידו של השופט אור, שיעור זה איננו שיעור מבוטל.

העובדה השנייה הייתה תופעות הלוואי העלולות להיגרם כתוצאה מחדירת חומר הרדמה לעורק. בספרות הרפואית היו ידועות תופעות של שיתוק זמני בשריר העין, עיוורון זמני, סיבוכים בעין, צניחת עפעף, פגיעה בדיבור ומגבלות מוטוריות. תופעות לוואי אלה אכן חולפות, מסכים השופט אור, אך אין לכנותן קלות ערך.

העובדה השלישית נגעה לכך שכבר במועד הארוע היה ידוע שהשימוש במזרק שואב עדיף. במרפאה הנדונה גם ניתנה המלצה לשימוש במזרק שואב. השופט אור מייחס משקל רב לכך שהרופא לא יישם את ההמלצה.

העובדה הרביעית התייחסה לפרקטיקה הרפואית המקובלת. אכן מודה השופט, לפי פרקטיקה זו, נעשה שימוש הן במזרקים שואבים והן במזרקים רגילים שאינם שואבים. לא זו אף זו: רוב החברות המייצרות את חומר ההרדמה שיווקו אותו באמפולה מוכנה מראש לשימוש באמצעות מזרק לא שואב. יחד עם זאת, מדגיש השופט, יצרן חומר ההרדמה המליץ להשתמש במזרק שואב.

התופעה של זרימת חומר הרדמה למוח, העלולה לגרום לנזקים חולפים, עקב הזרקת החומר לתוך העורק, היתה צריכה לשמש, לדעת השופט, תמרור אזהרה לרופא לנקוט משנה זהירות ועירנות בהזרקת חומר ההרדמה לנוכח רגישותו של איבר המוח.

השימוש באמצעי פשוט וזמין, בדמות מזרק שואב, היה בו כדי למנוע את הסיכון הידוע של חדירת חומר הרדמה לעורק, העלול לגרום לתופעות לוואי משמעותיות.

רופא זהיר, קובע השופט אור, היה בוחר למנוע את הסיכון באמצעות שימוש במזרק שואב.

בסופם של שמונה שנות דיון בבית המשפט העליון, ברוב של חמישה שופטים (ארבעה בדיון הנוסף ואחת בערעור) מול שלושה (שניים בערעור ואחד בדיון הנוסף), הוכרה זכותה של רביד הקטינה לקבל פיצויים על נזקיה.


קטגוריות: רשלנות רפואית