הימור מסוכן

שלושה עמיתים של קרן פנסיה, פנו בתביעה נגד הקרן, לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

כתב התביעה כלל טרוניות שונות על הקרן ועל בעלת השליטה בה, חברת הביטוח מגדל.

שלושת העמיתים באו חשבון עם מגדל לגבי דמי הביטוח הגבוהים; ביצוע ביטוחי משנה; תשלום דמי ניהול מופרזים; השקעה באגרות חוב בבנק לאומי, שהייתה בעלת השליטה במגדל ובעצם על מה לא.

התביעה לא הייתה מקבלת כותרות. ייתכן כי הייתה נגמרת בקול ענות חלושה. אלא ששלושת העמיתים ראו במעשה תביעתם כמעשה רובין הוד. הם הגישו בקשה להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית ולחייב את מגדל לפצות את כל עמיתי הקרן בסך כולל של למעלה ממאתיים מיליון שקל.

מגדל סברה כי כתב התביעה חסר בסיס ופנתה אל בית המשפט בבקשה לסלק על הסף את הבקשה להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית.

על פי הלכת בית המשפט העליון, סילוק על הסף נעשה רק "במקרים חריגים וקיצוניים". זאת על רקע ההלכה שהתגבשה בבית המשפט העליון, כי זכות הגישה לבתי המשפט היא זכות יסוד.

מי שמבקש לסלק הליך משפטי על הסף, לוקח אם כן הימור מסוכן. הוא מאלץ את השופט לבסס תביעה, גם אם חולשתה ניכרת, כדי להצדיק את אי מחיקתה על הסף. הסיכון הוא שהשופט, כמו כל בשר ודם, ילך שבי אחר הטיעונים שמצא.

מגדל האמינה כי ראוי לקחת את ההימור. היא התעקשה לפיכך על קיום הדיון בבקשתה למחוק על הסף את בקשת אישור התובענה כייצוגית.

לטענת מגדל, עמיתי קרן לקיצבה, להבדיל מעמיתי קופת גמל לתגמולים, אינם זכאים לרווחים אלא אך ורק ל"מוצר המוגמר"- הקצבה; אם מישהו בכלל ניזוק, הרי זו יוזמה עצמה ולא עמיתיה. שלושת העמיתים מתעברים על כן על ריב לא להם.

לבסוף, טענה מגדל, כי התביעה צריכה בכלל להתברר בפני ועד בוררים. כך קובע התקנון.

ההימור לא צלח. השופטת צפורה ברון דחתה את טענותיה של מגדל אחת לאחת.

סילוקו על הסף של הליך, חוזרת השופטת ומזכירה, הוא צעד חריג. לעולם יועדף בירור ההליך המשפטי על פני סגירת שערי בית המשפט בפני התובע.

קל וחומר כאשר מתבקש סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית. הרי בקשה זו היא כשלעצמה הליך סף.

בקשה לסילוק על הסף של הליך סף, קבלה השופטת, מכבידה שלא לצורך על מערכת המשפט, ויוצרת הליך כפול, אשר יעילותו ונחיצותו מוטלות בספק רב.

כעת נאלצת השופטת להכנס לשאלת סכויי התובענה הייצוגית.

מיותר להכביר מילים, קובעת השופטת, על החשיבות הציבורית הרבה של קרנות פנסיה לציבור הרחב.

קרנות שכאלה נועדו ליום סגריר, להבטיח את הכנסתו של הפרט, אשר אינו יכול עוד להשתכר כבעבר, מחמת זיקנה, או מחמת תאונה.

לא אחת הבטחת הכנסה זו נדרשת להבטחת הכנסתה של המשפחה כולה. כגודל חשיבותה הציבורית של קרן הפנסיה, כך המשקל הרב שיש לייחס להבטחת חוסנה הכלכלי של הקרן.

מכתב התביעה, מבהירה השופטת, עולה לכאורה ניגוד עניינים. אפילו ניגוד עניינים שכזה מותר על פי החוק, הרי שיש לחתור לצמצום השפעתו. קל וחומר כשהתכלית העליונה היא הגנת המבוטחים בקרנות הפנסיה.

השופטת מאתרת בסיס משפטי אפשרי, גם לטענה בדבר גביית דמי ביטוח ודמי ניהול בשיעורים מופרזים.

הבסיס הוא בחובה לגלות פרטים מהותיים. קרן פנסיה חייבת לגלות פרטים אלה, משום שאדם המתעתד להשקיע את כספו בקרן פנסיה כדי להבטיח את הכנסתו, לוקח בחשבון את איתנותה הפיננסית של הקרן, כדי שלא יימצא בפני שוקת שבורה בעת צרה או בעת זיקנה. "מקום שבו עתודות קרן הפנסיה מתדלדלות עקב העברת כספים לאחר, שיקול זה הוא שיקול חשוב במניין השיקולים שנשקלים טרם הבחירה באפיק השקעה פנסיוני".

סיכומו של עניין, פוסקת השופטת, הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

השופטת דוחה גם את הטענה כי התביעה צריכה להתברר בפני ועד בוררים ולא בפני בית המשפט.

ראשית, בין מגדל לבין עמיתי הקרן בכלל אין הסכם בוררות, הרי תקנון הקרן המצמיח חובת הליכה לבוררות, חל רק ביחסים שבין הקרן לעמיתיה.

השופטת מבקשת להוסיף ולציין כי ספק רב אם תובענה ייצוגית, אכן יכולה להתברר במסגרת בוררות, לאור איפיוניו המיוחדים של מוסד הבוררות, ובכלל זה האפשרות לערער על פסק הבורר, אשר אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי המונח ביסוד התובענות הייצוגיות.

לפיכך, פוסקת השופטת, גם דין הבקשה להפנות את התביעה לבוררות להדחות.