Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

מונית עם מונה

אדם המבקש להביא את ריבו בפני שופט בישראל, נדרש לשלם אגרה בסכום נכבד עבור שרות זה.

קושי מיוחד מתעורר אצל מי שנפגע נזקי גוף, או אצל משפחה שמפרנסה נפטר.

חסרון הכיס אשר נגרם לנפגעים אלה באסונם, הוא זה המאלץ אותם לפנות לעזרת בתי המשפט. הוא זה שגם מכביד עליהם את תשלום את האגרה.

תוך התחשבות באוכלוסייה זו, הותקן הסדר מיוחד בתקנה 6 לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987.

ההסדר המיוחד קובע כי בשלב הגשת התביעה לבית המשפט, משלם הנפגע-התובע רק 825 ש"ח בבית המשפט המחוזי ו- 412 ש"ח בבית משפט השלום.

האגרה המלאה, 35,254 ש"ח בבית המשפט המחוזי ו- 5,641 ש"ח בבית משפט השלום, משולמת רק בסוף ההליך המשפטי. אם התובע יזכה בדין, הנתבע (שהוא בדרך כלל, בתביעות מסוג זה, חברת ביטוח) יחויב באגרה.

למען השלמת התמונה נוסיף, כי בתביעות כספיות אחרות, חייב התובע, בדרך כלל, באגרה בשיעור של 2.5 אחוזים מסכום התביעה.

אגרה זו משולמת בשני שיעורים: המחצית הראשונה, בעת הגשת ההליך. המחצית השניה, עד שבעה ימים לפני מועד שמיעת הראיות בתיק.

הועלתה השאלה, האם בתביעה כנגד מבטח לתשלום תגמולי ביטוח בגין מוות, אובדן כושר עבודה, מחלה או נכות, חל ההסדר המיוחד. שמא היא חייבת באגרה רגילה.

ההגדרה של "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" שבתקנה 1 לתקנות האגרות, קובעת כי "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף", שחל עליה ההסדר המיוחד, הנה "לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975".

ברוך הולנד נדקר במהלך שוד ומת מפצעיו.

משפחתו הגישה תביעה נגד חברת הביטוח הדר, על פי פוליסה לביטוח חיים.

גזברות בית המשפט דרשה כי משפחת המנוח תשלם אגרה רגילה.

משפחת המנוח, לעומת זאת, ביקשה להחיל על תביעתה את ההסדר המיוחד. טענת המשפחה הייתה כי ההסדר המיוחד אינו מבדיל בין סוגי העילות.

זו יכולה להיות עילה מכוח דיני הנזיקין או דיני החוזים. העיקר הוא שהאירוע עבורו מבוקשים הפיצויים הנו נזקי גוף, ובכלל זה, מוות.

לכן, גם תביעה לתשלום תגמולים מכוח פוליסת ביטוח צריכה להיחשב "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" כשהאירוע הביטוחי הוא מוות.

ההכרעה בשאלה זו הועברה לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב דאז, השופט ד"ר אליהו וינוגרד, שהתחבט והתלבט בסוגיה. לכאורה - קבע הנשיא בהחלטה ראשונה - אין התביעה אלא תביעה כספית רגילה. לפיכך, יש לשלם אגרה בהתאם.

ואולם, מיד לאחר מכן, נתן הנשיא דאז החלטה שנייה, וזו לשונה:-

"לאחר הרהור נוסף נראה לי שמאחר שהמנוח נרצח ניתן לראות זאת בגדר תביעה על נזקי גוף".

גם נשיא בית משפט השלום בירושלים דאז, השופט ד"ר א"צ בן זמרה, קבע כי תביעה לתשלום על פי פוליסת ביטוח חיים, הנה תביעה שעניינה פיצוי בגין נזקי גוף ועל כן חל עליה ההסדר המיוחד.

מנגד, שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הילה גרסטל, ורדה אלשייך ונסים ישעיה פסקו, כי תביעה לתשלום פיצויים בגין מחלה סופנית על פי פוליסת ביטוח חיים, הנה תביעה כספית וחייבת בתשלום אגרה מלאה.

על אף ההחלטות הסותרות בעניין זה, בחר בית המשפט העליון שלא לדון בבקשה לרשות ערעור שהוגשה בעניין זה.

המצב המשפטי כיום בסוגייה אינו ברור. מדי פעם מנסים המבוטחים, התובעים על פי פוליסה לביטוח חיים, להגיש לבית המשפט בקשה להחיל על תביעתם את ההסדר המיוחד.

כך גם עשה משה שמיאן, שהיה מבוטח בחברת הביטוח הדר בפוליסה לביטוח חיים.

שמיאן לקה בלבו ופנה לחברת הביטוח הדר לקבל תגמולי ביטוח על פי כיסוי לאבדן כושר עבודה שנכלל בפוליסה. הדר דחתה את פנייתו של שמיאן.

שמיאן הגיש לפיכך תביעה נגד הדר לבית משפט השלום בכפר סבא וביקש להחיל עליה את ההסדר המיוחד.

הדר וכך גם הפרקליטות (שהוזמנה לדיון כנציגת המרכז לגביית אגרות בהנהלת בתי המשפט) התנגדו לבקשת שמיאן.

המבחן הקובע, טענו חברת הדר והפרקליטות, הוא מבחן העילה. תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף הינה תביעה שעילתה בדיני הנזיקין ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בלבד.

לעומת זאת, תביעה לתגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח, עילתה בדיני החוזים. מדובר בתביעה כספית רגילה.

השופט רמי אמיר, בפניו הובאה המחלוקת, מנתח בגישה חדשה, יסודית ומאירת עיניים את סוגיית האגרה.

ביסודן של תקנות האגרות, מסביר השופט אמיר, מתחרות שתי קבוצות של ערכים ומטרות.

מצד אחד, האגרה מסייעת למערכת המשפטית, במימון השירות, שזו נותנת, לבירור תביעות אזרחיות.

מצד שני, האגרה עלולה להוות מחסום במימוש הזכות של חופש הגישה לערכאות משפטיות, זכות שהוכרזה כזכות חוקתית, על ידי בית המשפט העליון, ברוח חוקי היסוד.

ברור, קובע השופט אמיר, כי הזכות החוקתית היא הגוברת. אסור שתיווצר התחושה, כי בתי המשפט פועלים כמונית עם מונה, או כעסק מסחרי גרידא, הגובה אגרות ללא פרופורציה.

אדם הנפגע בגופו, הוא בדרך כלל אדם שמעותיו אינן מצויות בידו ופרנסתו ניטלה ממנו עקב נזקי הגוף. אין זה ראוי שאדם הנתון תחת לחץ כספי עקב פגיעתו, ייחסם מלהביא את עניינו בפני בית משפט בשל מחסום האגרה.

מבחינת השקול החברתי, אין כל חשיבות מנין באה עילתו של הנפגע בגופו וסובל נזקי גוף.

לכן, קובע השופט אמיר, המבחן איננו מבחן העילה המשפטית מכוחה תובע הנפגע, אלא מבחן של מהות הפגיעה והנזק שביסוד התביעה.

מבחן זה, מוסיף השופט אמיר, מעוגן גם במילים "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף".

המילים "נזקי גוף" מתיישבות יותר עם מבחן הנזק מאשר עם מבחן העילה המשפטית.

המילה "בשל" הינה נוסחת קשר סיבתי רחבה דיה כדי להכיל כל תביעה שקשורה או שיסודה בנזק גוף.

המילה "פיצויים" אינה מחייבת מבחן עילה. פיצויים הם סעד מוכר הן בדיני הנזיקין והן בדיני החוזים. אין סיבה לצמצמה לענף משפטי זה או אחר.

בכל מקרה, תביעה לפיצויים בשל נזק גוף הורחבה בהגדרת סעיף 1 לתקנות גם לתביעת שיפוי בגין תגמולים. אם תביעת שיפוי על תגמולים באה בגדר תביעה לפיצויים בשל נזק גוף, קל וחומר שגם התגמולים עצמם.

תביעתו של שמיאן לתגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה, הוכרה אם כן, כתביעה לפיצויים בשל נזק גוף.

שמיאן נדרש לשלם עבור תביעתו אגרה בשיעור מינימלי, בהתאם להסדר המיוחד הקבוע בתקנות האגרות בתביעות לפיצויים בשל נזקי גוף.