הקוד הסודי

שלמה חזן החנה את רכבו בשעות הערב בחנייה שמתחת לביתו.

במהלך הלילה הרכב נגנב.

בפני מבטחת הרכב שלו, חברת ביטוח ישיר, התוודה חזן, כי הוא נהג לרשום ברכב, על גבי דלת הנהג, מספרי טלפון חשובים.

חזן לא כיחד כי גם הקוד הסודי של האימובילייזר נרשם שם.

חברת ביטוח ישיר עטה כמוצאת שלל רב על גילוי זה.

בהשארת הקוד הסודי בצורה גלויה שכזו, ראתה ביטוח ישיר את חזן כמי ש"הפקיר את רכבו" והפנתה למבוטחה עורף.

חזן לא ויתר ופנה לבית משפט השלום בירושלים.

השופט דוד מינץ, לא ראה עין בעין עם חזן, את תנאי המיגון הדורש להפעיל את האימובילייזר כל זמן שהרכב עומד ללא נהג.

השופט דחה את טענת חזן כי תנאי כזה, על פי נוסחו, אינו מחייב להסתיר את הקוד המיוחד.

"כל בר דעת מבין", מבהיר השופט, "שאם מערכת השבתת ההתנעה מבוססת על אימובילייזר בעל קוד סודי, משמעות השארת מספר הקוד בסמוך ממש ובגלוי לעין, היא כהנחת "שטר ששובר מונח לצידו" ועקירת כל תועלת שהייתה צריכה לצמוח ממערכת ההשבתה".

למרות האמור לעיל, קובע השופט, יהיה זה מרחיק לכת לראות ברישום מספר קוד האימובלייזר על דלת הנהג, כאילו לא הותקן האימובילייזר כלל.

כעת עושה השופט תפנית ופונה לבדוק, אם יש בהתנהגותו הבלתי זהירה של חזן כדי לפטור את ביטוח ישיר מחבותה על פי הפוליסה.

השופט מינץ מעלה שאלה זו, לאור פסק דין של בית המשפט העליון, שניתן בפרשת סטרפלאסט. פסק דין זה ניתן בשנת 1979, כשנתיים לפני כניסת חוק חוזה הביטוח לתוקף.

במאמר מוסגר נרשה לעצמנו להעיר, כי עצם העלאת שאלה זו, מדגימה את קשיי הקליטה של חוק חוזה הביטוח בפסיקת בתי המשפט. למרות שעברו יותר מעשרים שנה מאז חקיקתו של החוק, ממשיכים לעיתים בתי המשפט, לבדוק את המקרים המובאים בפניהם לפי פסקי דין שניתנו לפני החוק.

זאת אנו אומרים, משום שלפי לשונו של חוק חוזה הביטוח, אין משמעות לשאלה אם התנהגותו הבלתי זהירה של המבוטח גרמה למקרה הביטוח. הרי מפני התנהגות בלתי זהירה המבוטח רוכש ביטוח. כיום התנהגותו של המבוטח יכולה להשפיע על זכאותו לתגמולי ביטוח, רק אם המבוטח גרם למקרה הביטוח "במתכוון", כלשון סעיף 26 לחוק.

את הבדיקה אם התנהגותו הבלתי זהירה של המבוטח פוטרת את המבטח מחבותו על פי הפוליסה, יש לעשות, כך על פי הלכת סטרפלאסט, תוך העלאת שלוש שאלות. המבטח יהיה פטור מתשלום תגמולי הביטוח רק בהנתן תשובה חיובית לשלוש השאלות.

השאלה הראשונה מכוונת לנורמות אובייקטיביות. האם התנהגותו של המבוטח חרגה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה (רשלנות רבתי).

השאלה השנייה נוגעת למצבו הסובייקטיבי של המבוטח. האם המבוטח היה ער לכך, שהתנהגותו עלולה לגרום למקרה הביטוח (מצב נפשי של פזיזות, או אי- אכפתיות).

השאלה השלישית היא, האם המבטח הוכיח קשר סיבתי בין התנהגותו של המבוטח לבין מקרה הביטוח.

לדעת השופט מינץ, במקרה של חזן יש לענות על כל שלוש השאלות בשלילה.

הקוד הסודי לא נרשם בסמוך לאימובילייזר, לא נרשם לידו לְמה הוא משמש. הוא היה רשום בין מספרים רבים נוספים. אשר על כן, בתשובה לשאלה הראשונה, התנהגותו של חזן אינה מגעת כדי התרשלות רבתי.

הוא הדין בנוגע לתשובה לשאלה השנייה. חזן לא פעל, לדעת השופט, מתוך פזיזות או אי-אכפתיות לאפשרות של התרחשות אירוע הגניבה.

ולגבי שאלת הקשר הסיבתי, "טענת ביטוח ישיר כאילו לא ניתן לגנוב רכב בעל מערכת אימובלייזר מקודדת, לא זכתה לאישוש כלשהו".

המיגון, מבהיר השופט, הינו נושא מורכב. ככל הנראה, לא נמצא עדיין אמצעי המיגון, שיש בו כדי למנוע לגמרי את גניבת כלי הרכב. לכן גניבות הרכב נותרו בבחינת מכת מדינה.

יתר על כן, מתוך חוות דעת השמאי של ביטוח ישיר עצמה, עולה כי ניתן לנטרל מערכת מיגון גם ללא ידיעת הקוד הסודי. השמאי מודה כי ניתן להתגבר על משבת המנוע על ידי חדירה לתוך תא הנהג, פתיחת מנעול מכסה המנוע והתגברות על שני הניתוקים.

לא זו אף זו: הסיכוי שגנב הפורץ לרכב בשעת לילה ובחשיכה, "יבזבז" את זמנו על חיפוש אקראי, שמא בעל הרכב השאיר באיזשהו מקום את מספר הקוד, הוא בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת.

כעת חוזר השופט לבחון, "למעלה מן הצריך", כלשונו, (אך לעניות דעתנו, כאמור, בהחלט לפי הצריך) את המקרה לפי חוק חוזה הביטוח.

גם אם רישום מספר קוד האימובילייזר בתוך הרכב ייחשב למצב בו כאילו לא הותקן אימובלייזר כלל, עדיין, מבהיר השופט, אין בכך כדי לפטור את ביטוח ישיר מתשלום תגמולי הביטוח.

על פי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, המבטח פטור מתשלום רק אם יוכיח בנוסף להוכחה כי אמצעי המיגון לא קויים אחד משלושת אלה:

    א.כוונת מרמה מצד המבוטח-הוכחה המקנה פטור מלא.

    או

    ב. כי מבטח סביר לא היה מבטח את הרכב ללא אמצעי המיגון, אף בדמי ביטוח מרובים-הוכחה המקנה פטור מלא.

    או

    ג. כי חברת הביטוח הייתה גובה פרמיה גבוהה יותר לו ידעה שאמצעי המיגון לא קויים-הוכחה המקנה פטור חלקי.

גם בכך לא סגי, מציין השופט. עדיין לפי סעיף 19 לחוק, חברת הביטוח לא תהיה זכאית לפטור כאשר לא קיים קשר סיבתי בין החמרת הסיכון לבין מקרה הביטוח.

ואף בכך אין כדי לסיים את הבדיקה. השופט מזכיר כי קיים גם סעיף 29 לחוק. זה האחרון מקנה לבית המשפט סמכות להפעיל שיקולי צדק ולהתעלם מהפרת תנאי מיגון, שלא הייתה בה השפעה של ממש על הסיכון המבוטח.

במקרה זה, פוסק השופט, טענת ביטוח ישיר, שרישום המספר של הקוד בדלת הנהג, הוביל לגניבת הרכב, הינה כה מרחיקת לכת ובלתי ניתנת להוכחה, עד שאין מקום לקבלה.

בסופו של יום, חייב אם כן השופט מינץ את ביטוח ישיר, לשלם לחזן את מלוא תגמולי הביטוח עבור הרכב שנגנב, למרות שרשם את הקוד הסודי על דלת הנהג.