Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

נזק נפשי משני

הידיעה על מות בנה בתאונת דרכים, הגיעה אל רינה ספר באישון לילה.

ספר הגיבה בהיסטריה והתעלפה.

שעות מספר לאחר מכן, היא התאוששה ונסעה למקום התאונה.

במקום התאונה נותרו עדיין שרידים לתאונה הקטלנית: כתמי דם טריים, חולצה מגואלת בדם, מכשירי החייאה, שרידי המכונית, עמוד שהתכופף ועץ שנעקר.

בהמשך נסעה ספר למכון הפתולוגי באבו-כביר. כשהובאה גופת הבן לזיהוי, היא התמוטטה שוב.

ספר הגישה תביעה על נזקיה הנפשיים נגד מבטחות הרכב בביטוח חובה, מגדל ואבנר. התביעה הובאה בפני השופטת דליה גנות מבית משפט השלום בראשון-לציון.

אדם קרוב לנפגע בתאונת דרכים, מזכירה השופטת גנות, אינו זכאי כדבר המובן מאליו לפיצויים ממבטח הרכב בביטוח חובה.

על פי פסיקת בית המשפט העליון, האדם הקרוב נחשב כמי שסובל מ. הוא זכאי לקבל פיצויים עבור נזק זה רק בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים.

התנאי הראשון קשור במידת הקרבה לנפגע. בית המשפט ידון רק בנזקים נפשיים של קרוב מדרגה ראשונה לנפגע. הכוונה להורים, לילדים, ולבני-זוג בלבד. כאן יש לציין, כי בית המשפט העליון הותיר לבחינה עתידית, אם יש הצדקה להכיר במקרים יוצאי דופן בקרובים שלא מדרגה ראשונה.

בענייננו, ספר - בתור אמו של אדם שנהרג בתאונת הדרכים - בוודאי מקיימת אחר התנאי הראשון.

התנאי השני הוא, שהאדם הקרוב יתרשם ישירות מן התאונה, דהיינו, יהיה עד ראיה לאירוע הטראומתי, או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המיידיות. גם כאן פתחה הפסיקה פתח להכיר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.

מגדל ואבנר טענו כי ספר לא הייתה שותפה לזיהוי גופת בנה במכון הפתולוגי באבו כביר. לפיכך היא לא התרשמה ישירות מתוצאות התאונה. הן הסתמכו על הודעת הבת רחל במשטרה, כי היא ובעלה זיהו את גופת אחיה המנוח.

השופטת גנות קובעת כי הודעת הבת במשטרה אינה שוללת את השתתפות האם בזיהוי גופת הבן באבו-כביר. הדבר הוכח גם בעדות הבת בבית המשפט.

השופטת גנות דוחה את הטענה כי עדויות בני המשפחה לא היו מהימנות לאור סתירות שנתגלו בהן בנוגע לשעת זיהוי הגופה. אין לצפות מבני משפחת המנוח לזכור היום במדוייק את אופן התנהלותם בשעות שלאחר בשורת האיוב הטרגית.

התנאי השלישי הוא מידת הקרבה במקום ובזמן לתאונה. תנאי זה, כמו התנאי השני, יסודו בהנחה כי ככל שמתרחקים ומתנתקים מזירת האסון, כך הפגיעה הנפשית הנה פחות צפויה.

תנאי זה רוכך בפסיקת בית המשפט העליון. הדגש הוסב ממידת הקירבה למידת הפגיעה. גם נזק נפשי, שתוצאותיו מאוחרות מזירת האסון וגם נזק נפשי כתוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים לאחר האסון, יכולים לבוא בגדר נזקים בני פיצוי.

לנוכח מקרה שהובא בפני בית המשפט העליון, בו נקבע כי התרשמות מהאסון בבית חולים ממלאת אחר התנאי השלישי, למדה השופטת גנות, כי התרשמותה של האם הן במקום התאונה והן בחדר המתים, ממלאת אחר התנאי השלישי.

התנאי הרביעי הוא מידת הפגיעה הנפשית. הפגיעה הנפשית חייבת להיות מהותית ורצינית. פגיעות קלות ערך מטבען הן זמניות וחולפות. אף אם אינן חולפות אינן צריכות לזכות בפיצויים.

ספר טענה כי נגרמה לה פגיעה נפשית רצינית והביאה ראיות כי תפקודה במסגרת המשפחתית, החברתית והתעסוקתית נפגעו מאוד.

המסקנה, פוסקת השופטת גנות, כי ייתכן ולספר נגרם נזק נפשי כתוצאה מתאונת הדרכים, בה מצא בנה את מותו. יש לפתוח לה אם כן פתח להוכיח את מידת הנזק הנפשי על ידי מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. בסופו של יום מינתה השופטת את פרופסור אליצור על מנת שיבחן אם אכן נותרו לספר נזקים נפשיים מהותיים.