Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

עד כלות המחלוקת

אדם נפגע בתאונת דרכים. הוא זכאי לפיצויים ממבטח הרכב שבתוכו נפגע.

לעומת זאת, כאשר הנפגע הוא הולך רגל, הוא זכאי לפיצויים ממבטח הרכב אשר פגע בו.

עד כאן הדברים פשוטים וברורים.

מה קורה כאשר נהג הרכב יוצא מרכבו ואז נפגע מרכב חולף?

סיטואציה זו הלהיבה את דמיונם המקצועי של שופטינו.

ניתן היה לקבוע בפשטות, כי מי שניתק מגע פיזי עם רכבו, נחשב הולך רגל וזכאי לפיצויים ממבטחת הרכב החולף שפגע בו.

קיימת גם אפשרות לקבוע כי שתי חברות הביטוח יתחלקו בנטל.

אולם השופטים בחרו לפתור את הסוגייה באמצעות מבחנים מורכבים.

ההכרעה מי ישלם את הפיצויים לאדם היוצא מהרכב, הכריזו השופטים, תהיה תלויה תמיד בנסיבות, בכוונות ובהבחנות דקות.

כך נוצרו מקרי גבול רבים. שינוי קל בנסיבות התנהגותו של הנפגע עשוי להשפיע על התוצאה המשפטית.

חברות הביטוח מצידן למדו היטב את התקדימים. החברות הזריזות משקיעות הון עתק לברור הנסיבות ולאיסוף אותן ראיות שיביאו להפלת האחריות על החברה השנייה. בית המשפט העליון בירך על "התמקדות בעלי הדין בפרטי מעשיו וכוונותיו של הנפגע בעת הפגיעה".

והנפגעים?

עד שמערכת בתי המשפט תחליט מי מחברות הביטוח חייבת לפצותם, עיניהם כלות.

לנפגעים לא נותר אלא להתנחם בכך, שעניינם נותן הזדמנות לחכמי המשפט בארצנו, להפגין את יכולותיהם המדהימות.

מקרה שכזה, היה המקרה של מוחמד ראדי סולימאן, שנהג ברכבו יחד עם בנו ונוסע נוסף.

לפתע ארעה תקלה חשמלית. סולימאן עצר בצד הדרך.

הבן הלך לקרוא לחשמלאי. סולימאן ניצל את ההמתנה והלך לקנות סיגריות.

הנוסע הנוסף ונהג רכב שנקרה למקום, ניסו בינתיים את כוחם בתיקון הרכב.

סולימאן שב מקניית הסיגריות. בעודו עומד מחוץ לרכב נפגע על ידי רכב שעבר במקום.

בין מבטחת רכבו של סולימאן, חברת הביטוח הלאומית, לבין מבטחת הרכב הפוגע, חברת הפניקס, התעוררה כצפוי מחלוקת.

הראשונה טענה כי סולימאן חדל להיות נהג והפך להולך רגל. האחרונה טענה כי סולימאן היה ונותר נהג הרכב.

סולימאן ושתי המבטחות הגיעו עם הסוגייה המרתקת עד לבית המשפט העליון.

השופט יצחק אנגלרד מצא לנכון, ראשית לכל, להרגיע את סולימאן.

המחלוקת שלפתרונה המתנת שמונה שנים, הסביר לו השופט, אינה נוגעת אליך.

סולימאן יהיה זכאי לפיצוי בכל מקרה. כל שעליו לעשות הוא רק להזדקן בסבלנות בין כתלי בית המשפט, עד שהשופטים בכל הערכאות האפשריות יבררו את מחלוקת המלומדים.

המחלוקת, מבהיר השופט, נוגעת למעשה רק לחברות הביטוח.

על מנת להכריע במחלוקת, יש לבחון את התנהגותו של סולימאן.

אם בעת התאונה נחשב סולימאן כמי שביצע תיקון דרך ברכבו, אזי מעמדו אינו שונה מזה של נהג הזכאי לפיצוי ממבטחת הרכב בו הוא נוהג.

לא הייתה מחלוקת כי סולימאן לא עסק במלאכת התיקון עצמה. בכך עסקו הנוסע והנהג המזדמן.

המחלוקת היתה באשר למידת מעורבותו של סולימאן בתיקון וסיבת עמידתו מחוץ לרכב בעת ארוע התאונה.

על פי גירסה אחת, היה סולימאן בדרכו למושב הנהג כדי לנסות ולהתניע את הרכב.

על פי גירסה שניה, הוא עמד והסתכל במעשי האנשים שניסו לתקן את הרכב.

כך או כך, קובע השופט אנגלרד, יש לראות בסולימאן כמי שביצע תיקון דרך בעת התרחשות התאונה.

לדעת השופט די בכך שעמידתו של סולימאן מחוץ לרכב היתה בגין התקלה שקטעה את המשך הנסיעה וקשורה לתיקון, אם בדרך של התבוננות והקשבה למהות הקלקול ולאופן ביצוע התיקון, בנכונות לסייע לביצוע התיקון או לברר אם התיקון עלה יפה.

גם קניית הסיגריות על ידי סולימאן לא ניתקה את הקשר הסיבתי שבין התקלה ברכב לתאונה. הרי קניית הסיגריות נעשתה טרם ארוע התאונה.

בסופו של דיון, חייב, אם כן השופט אנגלרד, את חברת הביטוח הלאומית, לשלם לסולימאן את מלוא הפיצויים, ופטר את הפניקס מכל חבות.