Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

התיישנות סמויה

זרת ידו הימנית של יוסף אליאס נשברה בתאונת עבודה.

חמישה עשר חודש מיום התאונה חלפו ורק אז קבע המוסד לביטוח לאומי כי אליאס נותר עם נכות צמיתה.

לאליאס היתה פוליסת ביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח מנורה.

מצוייד בקביעת המוסד, פנה אליאס אל מנורה וביקש לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים עבור הנכות הצמיתה.

מנורה לא התכחשה לכך שאליאס הוא מבוטחה, או כי הכיסוי הביטוחי בתוקף, או כי אליאס נותר נכה. אפילו לא שנכותו של אליאס היא צמיתה.

מנוחתה של מנורה הוטרדה מכך שאליאס לא עמד בלוח הזמנים בפוליסה הקובע:

    "קביעת נכות צמיתה, אם יש כזאת, תקבע לא יאוחר מעשרה חודשים מיום קרות מקרה הביטוח. תקופה זו ניתנת להארכה בהסכמתו המפורשת של המבטח".

העובדה שסיפת סעיף עשרת החודשים מאפשר לה לבוא לקראת מבוטחיה לא נעלמה מעיניה של מנורה.

אך היא, מנורה, החליטה להקשיח את ליבה עם אליאס.

מנורה נאחזה אם כן בסעיף עשרת החודשים וטענה לפטור מכל אחריות כלפי מבוטחה.

השופטת כאמלה ג'דעון, שבפניה הובאה המחלוקת בבית משפט השלום בקריות, הבחינה כי סעיף עשרת החודשים איננו הסעיף היחיד בפוליסת מנורה, המכניס את המבוטח לסד של זמן.

סעיף נוסף בפוליסת מנורה דורש כי הנכות של המבוטח תיגרם תוך שנים עשר חודשים מתאריך החבלה הגופנית.

מדובר אם כן, מסכמת השופטת, בשני סעיפי מועדים נוקשים.

הראשון קובע, כי מקרה ביטוח לאו מקרה ביטוח הוא, אם הנכות נגרמת לאחר 12 חודש מתאריך קרות מקרה הביטוח.

השני קובע כי נכות צמיתה, לאו נכות צמיתה היא, אם היא נקבעת לאחר 10 חודשים מיום קרות מקרה הביטוח.

שני סעיפי המועדים יוצרים למעשה, מחסום דיוני, ובאנלוגיה מסויימת, תקופת "התיישנות חדשה" להתגבשות הנזק.

יש כאן, מבהירה השופטת, תקופת התיישנות סמויה, בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק הביטוח, שהיא ממילא תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים.

תקופת ההתיישנות הסמויה סותרת את הוראת סעיף 39 (ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 שאוסר לקצר את תקופת ההתיישנות של שלוש שנים הקבועה בסעיף 31 לחוק הביטוח.

אשר על כן, פוסקת השופטת, שני סעיפי המועדים בפוליסת מנורה הם חסרי תוקף ובטלים.

השופטת מתקוממת על התנהגותה של מנורה, במיוחד לנוכח העובדה, שעל פי סעיף בפוליסת מנורה, אחוזי הנכות שהמוסד לביטוח לאומי מעניק, מחייבים את מבוטחיה של מנורה גם ביחס לזכויותיהם בפוליסה. בפוליסה אין מנגנון אחר לקביעת נכות צמיתה.

מנורה גם לא הפנתה את אליאס לבדיקה על ידי רופא מטעמה, לפני תום המועדים הנוקשים שבפוליסה.

התנהגותה של מנורה לוקה אם כן בחוסר תום לב. מצד אחד היא לא מסכימה להאריך לאליאס את התקופה לקביעת נכותו הצמיתה. מצד שני היא יושבת בחוסר מעש ואינה מזמנת אותו לבדיקה מטעמה, בטרם חלוף התקופה הנקובה בפוליסה.

לאור כל האמור לעיל, חייבה השופטת ג'דעון את מנורה לשלם לאליאס את הסכום המגיע על פי הפוליסה עבור נכותו הצמיתה, למרות שזו נקבעה לאחר חלוף עשרה חודשים.

בשולי הדברים נבקש להעיר כי בחוק חוזה הביטוח קיים סעיף המיועד בדיוק למצבים אלה.

מדובר בסעיף 29 לחוק הקובע כלשונו "סעד מיוחד":

    "היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר".

סעיף זה בא לאזן בין האינטרסים של המבוטח לבין אלה של המבטח. על פיו שוקל בית המשפט אם הפרת תנאי הקבוע בפוליסה, כמו התנאי של קביעת הנכות תוך 10 חודשים, משפיעה על סיכון המבטח או שאין בהפרה כל השפעה.

משום מה, למרות שחלפו כעשרים שנה מאז תחילתו של חוק חוזה הביטוח, בית המשפט לא עשה עד היום שימוש בסעיף זה, אולי משום שאיש לא טען לתחולתו.