הפעולה העשרים ושמונה

קריאת פסק הדין שסקירתו תובא להלן, מזכירה את האימרה הידועה כי אדם המתבונן אל תוך באר, גם הבאר מתבוננת אליו. לא רק העומדים למשפט נחשפים בפסק הדין, אלא גם גישתו, השקפתו והאינטואיציות של היושב בדין.

מרינה ראמי נפגע בתאונת דרכים.

התאונה ארעה בצהרי היום, סמוך לשעה 12:00.

על תעודת ביטוח החובה של הרכב בו נפגע ראמי, הייתה טבועה חותמת של סניף בנק הדואר בכפרו של ראמי. חותמת הבנק העידה על כך שהתעודה שולמה ביום התאונה עצמו.

לעומת זאת, שעת ביצוע התשלום לא צוינה בחותמת. באותה תקופה בנק הדואר לא נהג להטביע בחותמת את שעת ביצוע הפעילות הבנקאית.

זכותו של ראמי לקבל פיצויים עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הייתה תלויה, אם כן, בדבר אחד ויחיד: ביכולתו להוכיח כי שעת החתמת התעודה בבנק, קדמה למועד התאונה.

אלא שראמי, כך על פי עדותו, לא זכר את פרטי ארוע התאונה וגם לא פרטים אודות תשלום תעודת ביטוח החובה.

השופטת מרים נאור, מבית המשפט העליון, קובעת חידוש: בעל דין שאינו מסוגל לזכור, חייב להביא חוות דעת של מומחה רפואי, הנותן הסבר ל"העדר זכרונו".

בהעדר אפשרות להעיד את ראמי על שעת התשלום, ניסה בא כוחו להוכיח כי התעודה שולמה לפני התאונה באמצעות שלושה עדים: אביו, אמו וחבר ילדות.

האב סיפר שהביא את התעודה הביתה יום לפני התאונה, כדי שהבן ישלם אותה בדואר.

השופטת נאור: לעדות זו אין כל חשיבות. האב כלל לא ראה את בנו משלם.

האם סיפרה כי היא נתנה לבנה את התעודה בשעה תשע בבוקר התאונה כדי שישלם אותה. בנה התקשר לחברו וביקש ממנו להסיעו לדואר שבכפר כדי לשלם את תעודת הביטוח. אחר כך הבן חזר הביתה ואמר לאמו ששילם את הביטוח, לקח את מפתחות הרכב ואמר לה שהוא נוסע ברכב.

השופטת נאור: דברי האם אינם מעלים ואינם מורידים. האם לא ראתה את בנה משלם את הפרמיה.

חבר הילדות מסר, כי נסע יחד עם ראמי לדואר בכפר לקראת השעה עשר בבוקר. החבר המתין באוטו וראה את ראמי "נכנס לדואר להחתים את התעודה".

גם עד זה, מקשה השופטת, לא ראה את התשלום בפועל.

יתירה מזו: תשלום תעודת החובה נרשם בבנק כפעולה מספר עשרים ושמונה. סניף הדואר נפתח ביום התאונה בשעה שמונה בבוקר ונסגר בשעה אחת ושלושים בצהריים. בפרק זמן זה בוצעו בסניף שלושים ואחת פעולות.

אילו עדותו של חבר הילדות הייתה נכונה, יוצא שמאז השעה עשר בבוקר ועד שעת הסגירה נעשו רק שלוש פעולות.

נכון כי ההתפלגות שלושים ואחת פעולות לא חייבת להיות בהכרח שווה לאורך חמש וחצי שעות פעילות הבנק באותו בוקר, הודתה השופטת.

אולם, לכאורה, אין זה סביר שעשרים ושמונה פעולות נעשו בשעתיים ושלוש פעולות בוצעו ביותר משלוש שעות.

בפני השופטת עמדה גם עדותו של הנהג השני שהיה מעורב בתאונה.

נהג זה חתם על הודעה במשטרה שעה לאחר התאונה.

בהודעתו במשטרה הצהיר הנהג השני כי "ראמי פנה אלי ואמר לי שלא צריך משטרה ולא אמבולנס. תן לי ללכת כי אין לי ביטוח".

כאן יש להדגיש, כי במהלך המשפט הנהג השני נפטר בטרם הספיק להיחקר בבית המשפט על הודעתו במשטרה. בהעדר חקירה נגדית, זכות יסוד במשפט הישראלי, ההודעה במשטרה לא יכולה להיות קבילה בבית המשפט.

אף על פי כן, החליטה השופטת לקבל את העדות. דברי ראמי בפני הנהג שנפטר, הסבירה השופטת, הם בגדר הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט. הודאה כזו ניתן, לדעת השופטת, להגיש לבית המשפט כחריג לכלל האוסר על קבלת עדות שמיעה. בשולי הדברים ייאמר כי בסוגייה זו קיימים חילוקי דעות בין משפטנים.

ראמי הסכים לעבור בדיקת פוליגרף ונמצא דובר שקר בגרסתו לענין מועד תשלום פרמיית הביטוח. בדיקת הפוליגרף נערכה על סמך הסכמת באי כוח הצדדים.

בנקודה זו הסכימה השופטת עם ראמי כי בדיקת הפוליגרף אינה קבילה בבית המשפט. הסכמת בא כוחו של ראמי לבצע את בדיקת הפוליגרף לא כללה הסכמה מפורשת לכך שתוצאות הבדיקה תוגשנה לבית המשפט. בנסיבות אלה, על פי ההלכה הפסוקה, יש להתעלם מבדיקת הפוליגרף.

לעומת כל אלה הובאו בפני השופטת שתי ראיות התומכות בגרסתו של ראמי.

הראיה הראשונה הייתה עדותו של עובד אצל הגורר שגרר את הרכב ממקום התאונה. זה העיד בבית המשפט, כי כמה ימים אחרי התאונה, ביקש ממנו אחד הבוחנים לחפש במכונית מסמכים. העובד מצא את הביטוח ורשיון הרכב ומסר אותם למשטרה.

לכאורה מדובר בעדות מכרעת. הרי לא היתה מחלוקת כי התעודה שולמה ביום התאונה. גם לא הייתה מחלוקת כי ראמי נפצע בתאונה והובהל ישיורת לבית החולים. המצאות התעודה במכונית מעידה לפיכך שהיא שולמה בטרם התאונה ונותרה במכונית עד שעובד הגרר העביר אותה למשטרה.

השופטת נאור ביטלה את חשיבותה של ראיה זו. "מאן דהוא יכול היה להכניס את התעודה לרכב לאחר התאונה". אלא שדבריה של השופטת בנקודה זו הם כמובן בגדר השערותיה שלה בלבד, השערות שאינן מבוססות על עדות קבילה כלשהי.

הראיה השניה הייתה תיק פלילי שנפתח נגד ראמי בעקבות התאונה. ראמי הואשם בתחילה בנהיגה ללא טסט ובלא ביטוח. ביום המשפט הסכימה התביעה, במסגרת הסדר טיעון, למחוק מתוך כתב האישום את המילים"ללא ביטוח".

מעיסקת טיעון זו אין להסיק דבר, סברה השופטת. ראמי כנראה הציג לתובע המשטרתי תעודת ביטוח הנושאת את חותמת יום התאונה. התובע המשטרתי, כנראה, לא התעניין בשעת החתמת התעודה.

בסופו של יום, העידה השופטת על עצמה "לאחר שבחנתי מקרוב את הראיות כולן, תמימת דעים אני כי התעודה שולמה לאחר התאונה ובעקבותיה".