רק כוונה לזכות בכספי הביטוח פוטרת

מהנדס הקונסטרוקציה אנטולי רוזנצוויג רצה בכל מאודו להיות תחרותי.

כאשר בעלי קרקע מבני ברק פנו אליו לקבל הצעת מחיר רוזנצוויג מסר להם כי החישובים הסטטיים לשלדי מבנים שהוא מבצע מוזילים את מחירי הבניה באופן משמעותי.

בעלי הקרקע התרשמו ורוזנצוויג זכה לקבל את העבודה.

אלא שרוזנצוויג לא גילה ללקוחותיו כי הוא מצליח להוזיל את עלות הבנייה משום שחישוביו הסטטיים נמוכים מאלה הקבועים בתקן הישראלי.

התקן דורש לחשב את זיון הבטון תוך התחשבות במקדמי בטחון. מטרתם של מקדמי הביטחון היא למנוע התמוטטות במקרה של סיכונים החורגים מתנאים סטריליים.

כך לדוגמא, התקן דורש לקחת בחשבון, כי ייתכן שקהל חוגגים באולם שמחות ירקוד בצפיפות בחלק מהאולם ולא תמיד יתפזר בצורה שווה על פני כל רצפת האולם (אסון ורסאי).

באותו אופן, התקן דורש לקחת בחשבון כי על פני גשר עשויים לעבור מאות ספורטאים בבת אחת ולאו דווקא בקצב של אדם בשעה (אסון "גשר" המכבייה).

רוזנצוויג, כאמור, ביצע את חישוביו הסטטיים תוך השמטה מכוונת של מקדמי הביטחון, דבר שכמובן הוזיל את הבנייה.

בעלי המבנים מבני ברק, לקוחותיו של רוזנצוויג, הבחינו מבעוד מועד כי המבנים החלו להיסדק. הם ביצעו מייד עבודות תיקון וחזקו את זיון הבטון במקומות הדרושים.

לאחר מכן הגישו בעלי המבנים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד רוזנצוייג על ההוצאות שנגרמו להם, עגמת הנפש וירידת ערך המבנים.

לרוזנצוויג הייתה פוליסת ביטוח אחריות מקצועית בחברת הביטוח הדר.

בפוליסה הסכימה הדר "לשפות את המבוטח בקשר עם...הפרת חובה מקצועית אשר מקורה במעשה רשלנות, טעות, או השמטה אשר נעשו... ע"י המבוטח".

הדר טענה כי לא ניתן לומר ברצינות שהתנהגותו של רוזנצוויג היא בגדר רשלנות, או טעות, או השמטה בלבד. מדובר בהתנהגות מכוונת.

הדר הסתמכה על שיחה שקיים רוזנצוויג עם חוקר מטעמה בה הודה כי חרג ביודעין מהתקן:

"...כידוע לכל חומר יש מקדמי ביטחון מבחינת החוזק שלו...אלא...אני צריך להיות גם איש שווק טוב ולהראות שאני מוזיל את הבניה כדי שיהיו מרוצים ממני שכן התחרות בשוק חזקה ואם לא מוזילים את המחירים על חשבון חסכון בחומר אי אפשר להשרד".

על בסיס דברים ברורים אלה, הסיק השופט ד"ר גבריאל קלינג, כי רוזנצוויג היה מודע מלכתחילה שתכנונו אינו תואם את התקן ודחה את תביעתו מהדר לכיסוי ביטוחי.

"כיסוי ביטוחי למעשים מכוונים נוגד את תקנת הציבור. לא יעלה על הדעת שמהנדס... יאמר בלבו שאין לו לחשוש מסטיה מהנאמר בתקן, כדי למשוך ולרצות לקוחות, באשר כל אירוע שיגרום לנזק יהיה מכוסה על ידי המבטח".

השופט קלינג הסתמך בעניין זה גם על סעיף ‎26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-‎1981 הקובע:

"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

רוזנצוויג הגיש ערעור לבית המשפט העליון.

השופט קלינג החמיר עם רוזנצוויג יתר על המידה, קבעה השופטת נאור, כאשר כינה את נהגו לסטות מהתקן כ"מעשה מכוון".

לדעת השופטת "מעשה מכוון" קיים רק כאשר מטרת המבוטח היא לזכות בתגמולי ביטוח.

סעיף 26 לחוק הביטוח נועד, לדעת השופטת, למקרים כמו גרימת הצתה מכוונת או ביום פריצה על מנת לזכות בתגמולי ביטוח.

רוזנצוויג, לעומת זאת, סבורה השופטת, לא התכוון לגרום למקרה הביטוח תוך כוונה לגלגל את התוצאה לפתחה של חברת הביטוח.

אכן, מודה השופטת, רוזנצוויג לא היה צריך לחשוב שיעלה בידו להקים בית בטוח תוך הוזלת העלויות. בודאי שבכך לא נהג כראוי, אך אין המדובר בגרימת מקרה הביטוח במתכוון.

על פי מבחנה של השופטת נאור, אין די בכך שאדם יגרום במתכוון לקיומה של חוליה בשרשרת החוליות המהוות את מקרה הביטוח. כדי לשלול ממנו את הכיסוי הביטוחי עליו להתכוון גם לזכות בחולייה הסופית: בתגמולי ביטוח.

השופטת נאור ערה לכך ש"בגישתו זו נותן בית המשפט העליון תוקף לכיסוי ביטוחי למעשים של מבוטחים הרחוקים מלהיות נקיים מרבב". אולם לדעת השופטת גישתו של רוזנצוויג, גישת "יהיה בסדר", כלשונה, "ראויה לגנאי היא, אולם לא בהכרח שוללת היא כיסוי ביטוחי".

הפוליסה לאחריות מקצועית איננה פוליסה תקנית עליה לא ניתן להתנות אלא לטובת המבוטח, סבורה השופטת. לכן לכאורה, כך כלשון השופטת, יכולה הייתה חברת הביטוח לפטור עצמה מחבות לו הכניסה בפוליסה חריג שהכיסוי הביטוחי לא יחול "אם המבוטח נהג בהתרשלות רבתי".

בענייננו אין חריג כזה, ממהרת השופטת להוסיף ומתריסה בכך כלפי חברת הביטוח שלא דאגה להוסיף חריג כזה באופן מפורש.

לכן, פסקה השופטת, השאלה אם נהג רוזנצוויג בהתרשלות רבתי איננה מתעוררת.

כאן נפלה כמובן שגגה מלפני השופטת. סעיף 26 לחוק הביטוח מבטא עקרון יסודי ביותר בביטוח. לכן המחוקק קבע במפורש שמדובר בסעיף קוגנטי (כופה). לא ניתן להתנות עליו לא לטובת המבוטח ולא לטובת המבטח (ראה סעיף 39 לחוק הביטוח).

מכאן שאם לדעת בית המשפט העליון מצב נפשי של פזיזות, אי אכפתיות, זדון והתרשלות רבתי אינם בגדר סעיף 26 לחוק הביטוח, ממילא אין חברות הביטוח רשאיות, כהצעת השופטת, להכניס חריג לפוליסה שיקבע כי גרימת מקרה הביטוח בהתרשלות רבתי אינה מכוסה.

הלכה זו נוגעת באחת הסוגיות החשובות ביותר במשפט הביטוח. יש פה אמירה חד משמעית של בית המשפט העליון לחברות הביטוח המרבות להעלות את הטענה כי המבוטח באשמו גרם למקרה הביטוח: רק מעשה מכוון של המבוטח לזכות בתגמולי ביטוח יש בו כדי לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח.