אדוארד לויד בארץ ישראל

לפני כ- 320 שנה ניהל אדוארד לויד בית קפה קטן ושליו על גדת נהר התמזה בסיטי של לונדון.

לויד ידע להנעים את זמנם של אורחיו במשקה משובח ולספק להם מידע על המתרחש בנתיבי הסחר. אט אט החלו לפקוד את המקום בעלי ממון, סוחרים וקפטנים של ספינות.

האסונות הכלכליים שהתרגשו ובאו בכל פעם שספינה נטרפה, על אחד מהם, הביאו את היושבים בקפה למחשבה בדבר פיזור הנזק: הסוחרים ובעלי האוניות ישלמו לבעלי הממון פרמיה מתאימה. זו האחרונה תשמר, תתרבה ותתעצם בידי בעלי הממון ותשמש מקור לפיצוי מי שניזוק מהתממשות הסיכונים הימיים.

בעלי הממון שהסכימו להתחלק בסיכון, נהגו לחתום אחד מתחת לשני על מסמך שכונה פוליסה. לצד כל שם צוין החלק בסיכון שהחותם הסכים לקחת על עצמו. מסיבה זו הם כונו באנגלית "LLOYD'S UNDERWRITERS" ובעברית חתמי לוידס.

לויד אשר בעצמו לא הבין דבר בביטוח, נפטר בשנת 1713, אבל בית הקפה שלו המשיך לשגשג כמרכז לביטוח ימי.

במהלך המאה ה- 18 הצליחו חתמי לוידס להסדיר את פעילותם בחוק שחוקק במיוחד עבורם ואף נקרא "החוק של לויד, 1871".

במאה העשרים הפך המועדון הימי של חתמי לוידס לשוק בינלאומי של ביטוח בכל התחומים.

שמעם של חתמי לוידס הגיע גם לארץ ישראל. סמוך לאחר קום המדינה נחתם עם נציגיהם הסכם מיוחד הפוטר אותם מהוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח. בשנת 1952, כמו באנגליה, הוסדר פטור זה בחיקוק ישראלי.

בימים אלה התייצבו נציגי חתמי לוידס המכובדים בפני השופט עודד אל-יגון בבית משפט השלום בתל אביב והעלו בפניו טענה, אשר ספק אם היא מכבדת את המסורת עתיקת היומין שלהם.

חתמי לוידס מכרו לחברת יהלומי דב פוליסת ביטוח כל הסיכונים.

באחד הימים נעלם משלוח יהלומים השייך ליהלומי דב בנמל התעופה במיאמי.

יהלומי דב בקשו כי חתמי לוידס ישלמו להם את תגמולי הביטוח. חתמי לוידס החלו להעלות דרישות בנוגע למסמכים, אישורים, חישובים ועוד.

בין דרישה לדרישה חלפו חודשים.

בשלב מסוים הבינה יהלומי דב, לאחר שהמציאה כל מסמך, כל אישור, וכל חישוב שניתן להעלות על הדעת, כי מדובר בטחינת מים והגישה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב.

התביעה הוגשה בשמה הפורמלי המלא של החברה, כרשום ברשם החברות: "חברת יהלומי דב (1999) בע"מ".

עיניהם הזריזות של נציגי חתמי לוידס הבחינו כי התביעה הוגשה בשמה המלא של יהלומי דב ולא בשמה המקוצר שבפוליסה. הם חככו בידיהם כמוצאים שלל רב, ומיהרו להגיש בקשה לשופט אל-יגון כי ימחק את התביעה על הסף.

אנו ביטחנו את יהלומי דב. לא את חברת יהלומי דב (1999) בע"מ, הצהירו החתמים המכובדים.

יהלומי דב לעומתם, הזכירו לשופט כי חתמי לוידס, אינם פועלים ישירות מול מבוטחיהם. חתמי לוידס פועלים בארץ באמצעות תווכן (ברוקר) היושב בחו"ל. במקרה זה התווכן נקרא בשם HSBC גוף מכובד כשלעצמו.

התווכן HSBC בחר מטעמים השמורים עמו לרשום בפוליסה שם מקוצר, יהלומי דב.

למרבה הצער, הוסיפה יהלומי דב, חתמי לוידס, מסתירים מהשופט כי הם גבו מיהלומי דב פרמיה בסכום עתק של 37,782 $ ונתנו קבלה בשמה הפורמלי המלא "חברת יהלומי דב (1999) בע"מ".

חתמי לוידס גם לא טרחו להחזיר את הפרמיה ליהלומי דב בצרוף מכתב התנצלות "סליחה, את לא המבוטחת שלנו...".

השופט אל-יגון דחה את בקשתם של חתמי לוידס וחייבם בהוצאות.

נראה, קבע השופט, כי השם "יהלומי דב" מתייחס לחברת יהלומי דב (1999) בע"מ כמבוטחת בהתאם לפוליסה וזאת מהטעמים הבאים:

    ראשית, חתמי לוידס לא טענו לחברה או גוף אחר, אלא בחרו לכנות את יהלומי דב בשם מקוצר.

    שנית, טענתם של חתמי לוידס הינה טענה עובדתית מהותית, שראויה להתברר בעת שמיעת ההוכחות.

    שלישית, יהלומי דב הזמינה מאת חתמי לוידס את הביטוח ושילמה עבורו פרמיה גבוהה בסך 37,782 $, מה שמעיד לכאורה כי קיימת יריבות בין הצדדים.

    רביעית, חתמי לוידס אישרו ליהלומי דב קבלת הפרמיה תוך ציון שמה הנכון והמלא ומבלי לציין את העובדה כי יהלומי דב לא ביטחה אצלם.

על בסיס כל אלה, פסק השופט אל-יגון, קיימת יריבות ועילת תביעה של יהלומי דב כנגד חתמי לוידס.