השתתפות עצמית בהוצאות דין וטורח

לאחרונה, אולי לאור המצב הכלכלי הקשה, מתעוררים יותר ויותר חילוקי דעות בין חברות הביטוח למבוטחיהן, לגבי תשלום סכומי ההשתתפות העצמית הנקובים בפוליסה.

מחלוקת מסוג זה עמדה בימים אלה במשפט שהתנהל בפני השופטת שושנה אלמגור, בבית משפט השלום בתל אביב.

חברת בטחון אזרחי הייתה צד במשפט שנגע לאחריותה המקצועית. החברה העבירה את הטיפול בתביעה למבטחת שלה בבטוח אחריות מקצועית, חברת הביטוח הדר.

זו האחרונה מינתה עורכי דין מטעמה שייצגו את בטחון אזרחי בכל ההליכים המשפטיים.

בשלב כלשהו הגיעו כל הצדדים המעורבים להסדר פשרה. עורכי הדין שמונו על ידי הדר לייצג את בטחון אזרחי, הסכימו אף הם, בשם בטחון אזרחי, להשתתף בפשרה. הסכום המוסכם על פי הסכם הפשרה שולם על ידי הדר ישירות לניזוק.

לאחר התשלום פנתה הדר אל בטחון אזרחי ודרשה את סכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה.

בטחון אזרחי סירבה לשלם סכום זה. לטענתה, הסכם הפשרה נעשה בהעדר סמכות, מבלי להתייעץ עמה. סכום הפשרה גבוה מהנזק שנגרם לניזוק.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני השופטת שושנה אלמגור, מבית משפט השלום בתל אביב.

אין לה לבטחון אזרחי להלין, אלא על עצמה, קבעה השופטת אלמגור. בייפוי הכוח עליו חתמה בטחון אזרחי היא יפתה את כוחם של הפרקליטים שמונו על ידי הדר להגיע גם לפשרה. לכן כל עוד לא הוכיחה כי הפרקליטים חרגו מסמכותם, היא מחויבת בחתימתה על ייפוי הכוח לכבד את הפשרה.

ובכלל, המקום להשיג על מעשיהם של הפרקליטים ועל חריגה מסמכות, מוסיפה השופטת, הנו במסגרת בקשה לבטול פסק הדין שניתן בהסכמה, או ערעור עליו, אך לא במסגרת המשפטית של תביעה להשתתפות עצמית.

גם הטענה כי הדר שילמה סכומים גבוהים מהנזק שנגרם לניזוק הנה סתמית, לא הוכחה ועומדת בניגוד לחזקה שהתפתחה בהלכה הפסוקה לפיה חברת בטוח אינה מתנדבת לשלם סכומים שאינה חייבת בהם.

מטעמים אלה חייבה השופטת אלמגור את בטחון אזרחי לשלם להדר את סכום ההשתתפות העצמית שנקבעה בפוליסה.

ניתוח רהוט של ההלכה בעניין זה הובא על ידי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, יצחק כהן, בפסק דין ראשון, למיטב ידיעתנו, שניתן בסוגייה זו בארץ. פסק הדין ניתן בשנת 1999 כאשר השופט כהן כיהן עדיין כשופט בבית משפט השלום.

באותו עניין, הוגשה תביעת נזיקין של צד שלישי נגד מועצת עילבון. המועצה העבירה את הטיפול בתביעה לחברת הביטוח המגן, שביטחה את המועצה בפוליסה לביטוח אחריות.

תביעת הצד השלישי נמחקה לבסוף. המגן לא חויבה לשלם לו סכום כלשהו.

המחלוקת בין הצדדים, בשאלה אם המבוטח חייב בתשלום השתתפות עצמית גם כאשר המבטחת לא חוייבה לשלם לצד השלישי דבר, הובאה כאמור בפני השופט יצחק כהן.

השופט כהן מזכיר כי בביטוח נכסים ובביטוח אחריות, הרחיב המחוקק את הכיסוי הביטוחי אל מעבר לכיסוי שהצדדים הסכימו לו בחוזה הביטוח.

כך למשל, בסעיף 57 לחוק חוזה הביטוח נקבע:

"ביטוח נכס בפני סיכון מסויים מכסה גם נזק שנגרם לו מחמת שננקטו אמצעים סבירים להצלתו מאותו סיכון".

ובסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח נקבע:

"ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל מבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח".

הרחבות אלה נועדו לכלול בכיסוי הביטוחי הוצאות הנקראות "הוצאות דין וטורח" ("SUE AND LABOR EXPENDITURES").

השופט כהן עומד על אופיין של הוצאות אלה:

אדם שביטח את נכסיו ואת אחריותו, אינו יכול להתעלם מנזק שנגרם לו, רק משום שבסופו של דבר המבטח אמור לשאת בתשלומו מכוח חוזה הביטוח.

המבוטח, על אף היותו מבוטח, חייב להתדיין ולטרוח כדי למנוע את הסיכון או להקטינו ככל האפשר.

לדוגמא: מבוטח שאיבד חפץ יקר, אינו זכאי להניח שהוא פטור מלחפש את החפץ רק משום שהמבטח יפצה אותו עבור האובדן. חייב הוא לנסות ולמצוא את החפץ. במידת הצורך חייב הוא אף להוציא הוצאות סבירות לאיתור החפץ שאבד.

ובביטוח אחריות, מבוטח שהוגשה נגדו תביעה על ידי צד שלישי, אינו רשאי להזניח אותה רק משום שהמבטח ישא בתשלומה. הוא חייב להתדיין כדי להוכיח שאינו אחראי, או להקטין את אחריותו ככל האפשר. אם צריך, עליו לשאת בתשלום הוצאות סבירות כגון: שכר עורך הדין, החקירות, המומחים וכיוצ"ב.

כדי להגן על המבוטח מחד, וכדי להבטיח כי יקיים חובתו לכסות ולהקטין את הנזק שנגרם לו מאידך, מורים דיני הביטוח האוניברסליים, ובעקבותיהם אף חוק חוזה הביטוח הישראלי, שהמבוטח יהיה זכאי לקבל מהמבטח אף את הוצאות הדין והטורח שהוציא באופן סביר כאשר נקט בפעולות להקטנת הנזק.

השופט מדגיש כי המבוטח זכאי לקבל הוצאות אלה, אף אם בסופו של דבר מתברר שלא עלה בידו להקטין את הנזק; ואפילו הוצאות אלה חורגות מסכום הביטוח.

אומנם בפרקטיקה הנוהגת בישראל, בביטוח אחריות המבטח נוטל על עצמו את ניהול הגנת המבוטח, ושוכר את עורכי הדין, המומחים והחוקרים.

אך יש לזכור, כי למעשה המבטח מנהל את הגנת המבוטח עבור המבוטח ובמקומו. בדרך כלל לאורך כל המשפט המבוטח הוא הנתבע (או לפחות נתבע ביחד עם המבטח).

ברם, אין בפרקטיקה זאת משום סתירה לעקרון הוצאות הדין והטורח. שהרי הוצאות המשפט הן בסופו של דבר הוצאותיו של המבוטח, והן מכוסות על ידי המבטח בין אם עלה בידי המבוטח לזכות במשפט ובין אם לא. הפרקטיקה הנוהגת לא נועדה אלא לחסוך בירוקרטיה מסורבלת בהתחשבנות שבין המבוטח והמבטח.

על כן, פסק השופט, משקיימה המגן את חובתה בכך שנשאה בהוצאות הדין והטורח שנגרמו, גם אם אלה שולמו על ידה ישירות לעורכי הדין שנשכרו על ידה להגן על עניינה של המועצה בבית המשפט, יש לראותה כמי ששיפתה את המועצה.

במקביל מתממש גם חיוב המועצה לשלם להמגן את סכום ההשתתפות העצמית לפי חוזה הביטוח.

לעובדה שהמועצה לא חויבה לשלם דבר כיוון שתביעת הניזוק נמחקה, אין כל נפקות. כך היה אף הדין אילו תביעת הניזוק הייתה מתבררת עד תומה ונדחית, או הייתה מתנהלת עד תומה והניזוק היה זוכה בפיצוי כלשהו - זעום או נכבד.