מעבר לדלת הזכוכית

אילנה רוזיצנר נכנסה לחנות הרהיטים "רהיטי דובל'ה" ברמת השרון.

לפתע שמעה אזעקה. מיד זיהתה כי מדובר באזעקת מכוניתה.

רוזינצר נחפזה לצאת מהחנות אל המכונית. או אז נתקלה בזכוכית שנדמתה לה כדלת פתוחה. רוזינצר נפגעה.

בדיעבד התברר כי מדובר היה בדלת זכוכית נעולה. על דלת הזכוכית לא היה כל סימון או מדבקה.

את תביעתה לפיצויים נגד בעלי החנות, הגישה רוזיצנר לבית משפט השלום בתל-אביב.

במשפט טענו בעלי החנות כי הדלת אינה אלא קיר זכוכית קבוע, חלק מחלון הראווה של החנות.

השופטת זהבה אגי, שדנה בעניין, בחנה את תמונות דלת הזכוכית שהוצגו בפניה ודחתה טענה זו. בעיני המסתכל הסביר, לדעתה, ייראה ה"קיר" כדלת לכל דבר, ולא כחלק מקיר זכוכית קבוע.

מהתמונות רואים היטב את המשקוף ואת מסגרת האלומיניום של הדלת עצמה, שהיא רחבה יותר ממסגרת חלון הראווה. על הדלת גם הייתה מורכבת ידית.

על מחזיק מקרקעין - מזכירה השופטת - מוטלת חובת זהירות כלפי המוזמנים למקרקעין. עליו להסיר מכשולים מלפני באי המקרקעין. במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר במכשולים סמויים, כמו דלת שנחסמה למעבר.

האמצעים להסרת המכשול במקרה זה הנם פשוטים, זולים וקלים לביצוע. די היה כי בעלי החנות ידביקו על הזכוכית מדבקות שיכוונו את הקונים לדלת הנכונה.

מכאן, קובעת השופטת, בעלי החנות הפרו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם כלפי רוזיצנר ועליהם לפצותה בגין הפגיעה שנפגעה.

יחד עם זאת, ממשיכה השופטת וקובעת, גם לרוזיצנר עצמה מידה של אשמה.

רוזיצנר נכנסה לחנות דרך דלת אחרת, שהייתה פתוחה לרווחה.

את מכוניתה, החנתה רוזיצנר מול הדלת. בעודה בחנות, החלה אזעקת המכונית לפעול. רוזיצנר מיהרה לצאת דרך מה שנראה לה באותה עת כפתח נוסף של החנות.

בהיחפזה לצאת, לא הבחינה רוזיצנר כי הדלת הייתה סגורה. למרות שניתן היה להבחין בכך נוכח הבדלי העובי במסגרת האלומיניום של הדלת לעומת חלון הראווה שמסביב.

היא גם לא הבחינה בידית שהייתה מותקנת על הדלת. כל מעייניה היו נתונים להשתקת האזעקה.

ואיך יש להעריך את מידת אשמתה?

הקריטריון לבדיקת אשמתו של הנפגע, מבהירה השופטת, איננו רק מידת היכרותו עם הסביבה ומודעותו לסיכון הספציפי. להערכת משקלו של האשם התורם, נזקק בית המשפט גם לבחינת התנהגות הנפגע מול התנהגותו של האדם הסביר.

במקרה זה, קובעת השופטת, אדם סביר, שלא היה נחפז וממהר, והיה שם לב לסביבתו כדרכם של בני אדם סבירים, היה מבחין בידית הדלת, גם כאשר אין על הדלת מדבקה או סימן אחר. הוא היה מבין כי הדלת אינה פתוחה לרווחה.

אלא שרוזיצנר אשר נחפזה לצאת מהחנות על מנת להשתיק את מערכת האזעקה, לא שמה ליבה לנעשה סביבה. היא לא ראתה את ידית הדלת, קל וחומר שלא עשתה בה שימוש ופסעה דרך הזכוכית.

לאור זאת, פוסקת השופטת, לרוזיצנר אשם תורם בשיעור של 30 אחוזים.