שופט הנעדר תחושה של אמת

חשיבותן של המלים היא כה רבה משום שהמלים משמשות כלי הרכב של המחשבה. כך קבע גדול שופטי אנגליה, הלורד דנינג, באחד מספריו על תורת המשפט.

נראה שבתחום משפט הביטוח הישראלי, כלי רכב זה של המחשבה נע בדרכים כה פתלתלות, עד שהלב מתפעם בכל פעם מחדש מהיצירתיות של שופטי ישראל.

בלהיטותם להגיע אל הכיס העמוק, מדמים השופטים טיפות מים היוצאות בקילוח דק מברז דולף ל"שיטפון"; גשר מעל נחל נחשב ל"במה"; הפעלת חומר נפץ במכונית מהווה "תאונת דרכים" ועוד כיד הדמיון הטובה.

המטרה טובה. לא להשאיר נפגע ללא פיצוי. אלא שהאמצעים הננקטים בדרך אל המטרה פוגמים באמת. לעיתים נדמה כי מוטב היה לו השופטים היו מודים כי הם פוסקים על פי משאלות לבם, מאשר לפרש מילים בדרך המביישת את המחשבה.

והנה בימים אלה החלו להישמע הסתייגויות מפרשנות ללא גבולות זו מתוך בית המשפט העליון עצמו.

שני פועלים עסקו בהעמסת לוחות גרניט על משאית באמצעות מנוף שהיה מותקן על אותה משאית.

לפתע פגעו הלוחות באחד הפועלים, אליהו מזרחי, וגרמו לו נכות גבוהה מאוד.

שתי גרסאות עובדתיות היו לתאונה.

גרסת מזרחי הייתה, שהמנוף דחף לכוונו את לוחות הגרניט, באמצעות מלקחיים הקרויים "פינצטה".

לפי גרסה זו, התאונה נגרמה כתוצאה ממה שמכונה בחוק, ניצול הכוח המכני של הרכב. ניצול כזה הופך את התאונה לתאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במקרה כזה, חברת הביטוח מנורה, כמבטחת המשאית בביטוח חובה, חייבת, היא לבדה, בנזקיו של מזרחי.

מנורה לעומת זאת, סמכה את ידיה על עדות המנופאי.

לפי דברי המנופאי, לוחות הגרניט נשענו על מזרחי. זה תמך בהם, עד שבשלב מסוים איבד את שיווי משקלו והלוחות נפלו עליו.

על פי גרסה זו, אין מדובר ב"תאונת דרכים". איבוד שיווי המשקל, הוא זה שגרם לתאונה.

השופטת יפה הכט, בבית המשפט המחוזי בירושלים, מצאה כי בעדותו של המנופאי ישנן סתירות והיא בעייתית.

בה בעת, קבעה השופטת, גם גרסתו של מזרחי בעייתית. הפינצטה שוקלת רק 25 קילוגרם. אין הגיון לבוא ולטעון שהיא יכולה להפיל שני לוחות שמשקלם 700 קילוגרם.

בנסיבות אלה בהן שתי הגרסאות התבררו כבעייתיות, דחתה השופטת הכט את תביעתו של מזרחי, שהרי הוא התובע ועליו נטל השכנוע.

מזרחי לא ויתר והביא את עניינו בפני בית המשפט העליון.

אכן, מודה הנשיא אהרון ברק, "ברגיל" ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. הרי זו דנה בתיק, שומעת עדים ובוחנת את תשתית הראיות לעומקה.

יחד עם זאת, ממשיך השופט ברק, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר מסקנותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, מבוססות על שיקולים שבהגיון, או על חומר "אובייקטיבי".

אי אפשר כמובן שלא להתפעל מהאבחנה המשפטית החדה. אלא שכאן עולה גם השאלה אם שופט יכול בכלל להגיע למסקנות עובדתיות מבלי להפעיל שיקולים שבהגיון. לכאורה דווקא כשהשופט אינו מפעיל שיקולים שבהגיון ראוי להתערב בפסק דינו.

מכל מקום, לדעת השופט ברק, עיון בחומר שבתיק ובהנמקתה של השופטת הכט מגלה, כי "עיקר מסקנתה", כך כלשונו, הייתה מבוססת על שיקולים שבהגיון ולא על ממצאי מהימנות.

לפיכך רואה עצמו השופט ברק חופשי להתערב במסקנותיה העובדתיות של השופטת הכט. הוא שב ובוחן את העדויות שהובאו בפני השופטת הכט כמו שחזורים עצמיים ועדויות מומחים. אגב, בכלל לא ברור מדוע עדויות אלה הן יותר "אובייקטיביות" מעדויות מסוג זה המובאות "ברגיל" במשפטים אחרים.

בהתבסס על כל אלה קבע השופט ברק כי המנוף הוא זה שהפיל את הלוחות על מזרחי. נפילת הלוחות מהווה תאונת דרכים. הוא מטיל לפיכך על מנורה את מלוא האחריות לתאונה.

וכאן באים דבריו המרתקים של השופט מישאל חשין.

השופט חשין משתומם נוכח רוחב פרישתו של המושג תאונת דרכים. לו היה המנוף עומד לעצמו על הקרקע ומונע בכוחו-שלו, לא הייתה זו תאונת דרכים; אך הואיל והמנוף היה קשור למשאית, הפכה התאונה כבמטה-קסם לתאונת דרכים. אותו מנוף ואותה פגיעה; פעם אחת תאונה היא ופעם אחת תאונת דרכים היא, ובלא שיש קשר בין התאונה לבין דרך שכלֵי-רכב נוסעים עליה.

המושג "דג" מוגדר בפקודת הדיג ככולל "כל חיית-מים בין שהיא דג ובין שאינה דג ...". הֲנאמר - על דרך ההפלגה ואפשר שלא כל-כך על דרך ההפלגה - כי תאונת דרכים פירושה כל תאונה בין שהיא תאונת דרכים ובין שאין היא תאונת דרכים?

בהחילנו חוק והלכה על מערכי-עובדה אין השופטים פועלים מוכנית, בתנועות חדות וקצובות כאותו רובוט המבריג ברגים או המסיע כלי-עבודה ממקום למקום. מלאכת פירושו של חוק מעשה-חושב היא.

שפה ולשון היו כרקמה חיה ונושמת. שיבושהּ של שפה, עיווּתָהּ של לשון, מתריע השופט, יביאו מעצמם להחנקתה של הריקמה, להשבתת החיים בה, לאובדן התחושה. כך אירע במיגדל בבל.

כך גם הפרשנות שניתנה למונח תאונת דרכים. בפרשנות זו, מתוודה השופט חשין, "מאבדים אנו את חוש-החושים, את האינטואיציה המושכלת, את התחושה השיפוטית המלווה אותנו לעת שאנו מכריעים בדין, בין אם מכריעים אנו בגורלו של אדם ובין אם מכריעים אנו בנושא כספי מן-המניין. משידענו כי "תאונת דרכים" אינה בהכרח "תאונת דרכים", מעסיקים אנו עצמנו אך במושגים ובמושגיוּת: במושגים יבשים ונעדרי-חיים ובמושגיות נעדרת תחושת-מציאות. עיסוקנו הוא ב- begriffsjurisprudenz, ביוריספרודנציה של מושגים. ושופט הנעדר תחושה של אמת היה כשמשון נגוזו מחלפותיו. שְׁאָלוֹ יצחק לאברהם אביו: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ואני אשאל: הנה המנוף והתאונה ואיה היא הדרך העושה את התאונה תאונת דרכים?"

דברים כדרבנות. אליהם הצטרפה השופטת מרים נאור.

לכאורה התוצאה צריכה הייתה להסתיים בכך שהתאונה לא תוכרז כתאונת דרכים ברוב דעות השופטים חשין ונאור, שקצפם יצא על הפרשנות הרחבה של המונח.

אולם ראה זה פלא, פסק הדין מסתיים בכל זאת כדעתו של הנשיא אהרון ברק. הכיצד? מסתבר שהשופטים חשין ונאור רק שחררו ביקורת. לאחר מכן כשנערכה הצבעה הם הצטרפו לפסק דינו של הנשיא. כך סתם, בלי לפרט מדוע.