יתיצבו המנהלים בפני

ישנם שופטים הנוהגים לצוות, כמעט כדבר שבשגרה, על מנהלים בחברות ביטוח, לבוא ולהתייצב בפניהם.

הכוונה הגלויה היא, ליצור עם הנהלת החברה ערוץ תקשורת ישיר מעל ראשו של עורך הדין, לרוב על פשרה שעורך הדין של חברת הביטוח סירב לקבלה.

התקווה הנסתרת היא שהטרחה, בזבוז הזמן ויראת כבוד השופט ייפלו על אותו מנהל, ויביאו לקבלת הפשרה.

בימים אלה קבע בית המשפט העליון, כי נוהג זה אינו תקין. הקביעה ניתנה במשפט שאינו קשור לביטוח, אולם היא כמובן משפיעה על התחום שלנו.

בקדם-ערעור שנערך בבית-המשפט המחוזי בתל אביב, הציעה השופטת הילה גרסטל לצדדים הצעת פשרה מטעמה.

המערער, שלמה יובל, מצא לקבלה. עורך דינה של חברת סיגנל טורס, המשיבה בערעור, הודיע כי מרשתו דוחה את הצעת הפשרה.

או אז קבעה השופטת תאריך להמשך הדיון בתיק וציוותה על מנכ"ל סיגנל טורס ועל מנהלת אחד הסניפים שלה לבוא ולהתייצב בבית המשפט על מנת שהשופטת תוכל להציג בפניהם את הצעת הפשרה בשנית, באופן אישי.

לדיון ההמשך התייצבה המנהלת, אך לא התייצב מנכ"ל סיגנל טורס. השופטת הטילה על סיגנל טורס הוצאות בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ לטובת הצד שכנגד, וכן הוצאות לטובת אוצר מדינה בסך 3,000 ש"ח.

על החלטה זו, פנתה סיגנל טורס, בבקשת רשות ערעור, לבית המשפט העליון.

השופטת דליה דורנר ראתה חשיבות להכריע בעניין זה, העניקה רשות ערעור ונכנסה לעובי הקורה.

סמכותו של בית-המשפט לזמן את בעלי-הדין לדיון מקדמי, קבועה בתקנה 445(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שזו לשונה:

    שופט בדיון מקדמי רשאי להורות שבעלי הדין ובאי כוחם יתייצבו בעצמם לדיון המקדמי...; לא התייצב בעל דין או בא כוחו כאמור, רשאי השופט, בנוסף לכל צו אחר שהוא מוסמך לתתו לפי תקנות אלה, להורות בדבר תשלום הוצאות.

תכליתה של תקנה זו, מבהירה השופטת, להקנות לבית-המשפט את הסמכות לזמן בעל-דין לדיון, מקום בו נוכחותו האישית עשויה לתרום תרומה של ממש להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגו על-ידי בא-כוחו כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פתרון.

אולם כאשר זימונו של בעל-הדין איננו צפוי להשיג תכלית זו, מן הדין להימנע מהיזקקות לסמכות הקבועה בתקנה.

זאת ועוד, מוסיפה השופטת, לבא-כוחו של בעל-דין נתונה ככלל הסמכות לפעול בשם מרשו, כל עוד אין הוא חורג מהרשאתו. סמכות זו עומדת לו בכל שלב משלבי ההליך, ובפרט כאשר מתבקש הוא להגיב להצעת פשרה מטעם בית-המשפט. סירובו של בעל-דין להצעת פשרה כאמור, שהודעה עליו נמסרה לבית-המשפט באמצעות בא-כוחו, כמוהו כסירוב אישי של בעל-הדין לו נכח באולם בית-המשפט.

במקרה שלפניה, פסקה השופטת, סיגנל טורס הודיעה כי אין היא נענית להצעת הפשרה מטעם בית-המשפט. לכן לא היה בזימונם האישי של המנהלים כדי לתרום תרומה של ממש לניהולו היעיל וההוגן של ההליך.

בנסיבות אלה, מן הדין היה להסתפק בהודעתו של עורך הדין, כי מרשתו מבקשת לדחות את הצעת בית-המשפט.

יחד עם זאת, המנהלים לא היו רשאים להתעלם מהצווים שהוציאה השופטת מבלי לבקש להשתחרר מחובת ההתייצבות. משלא עשו כן, והביאו לידי ביטול זמנם של הצד שכנגד ושל בית-המשפט, בדין חייב אותם בית-המשפט המחוזי בהוצאות.

לכן, למרות שההחלטה להזמין את המנהלים בוטלה בבית המשפט העליון, הרי משום שבפועל המנהלים עשו דין לעצמם וההחלטה הופרה, החליט בית המשפט העליון להטיל על סיגנל טורס הוצאות בסך 1000 ש"ח. ההוצאות לאוצר המדינה בוטלו.