פסיקה מקפחת

דוד שטרית נפגע בתאונת עבודה.

התאונה הצמיחה לשטרית שתי עילות תביעה. האחת כלפי המוסד לביטוח לאומי, במסגרת ביטוח נפגעי עבודה. השנייה כלפי חברת הביטוח כלל, במסגרת ביטוח תאונות אישיות, שרכש שיטרית בכלל באופן פרטי.

שטרית טיפל קודם בעניינו בביטוח הלאומי.

שטרית סבר לתומו, כי שיעור הנכות שייקבע במוסד לביטוח לאומי, יהיה מקובל גם על כלל.

אלא שהמוסד התמהמה בקביעתו, וכאשר כבר נקבעו לשטרית אחוזי נכות, חלפו שלוש שנים מיום התאונה.

בשלב זה הפנתה כלל את מבוטחה לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, הקובע כי תביעה שאינה מוגשת לבית המשפט תוך שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח, מתיישנת.

תביעה לנכות מתאונה, דורשת מעצם הגדרתה, הן קיומה של תאונה והן קיומה של נכות.

קיימים לפיכך שלושה מועדים אפשריים לתחילת מרוץ ההתיישנות:-

    מועד אירוע התאונה;

    מועד התגבשות הנכות;

    מועד קביעת הנכות על ידי מומחה רפואי.

כלל סברה כי את תקופת ההתיישנות יש למנות מיום אירוע התאונה. שיטרית לעומתה, גרס כי בטרם קבעו הרופאים מהו שיעור נכותו, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות.

המחלוקת בין הצדדים הובאה לבית המשפט המחוזי בחיפה.

השופט רון שפירא מזכיר כי על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח היא מקוצרת, ועומדת על שלוש שנים בלבד מיום קרות מקרה הביטוח.

לאורו של סעיף זה כבר קבע בית המשפט העליון (בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ. אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441) מהו המועד בו מסתיימת תקופת ההתיישנות. על פי הלכה זו, מרוץ ההתיישנות לא נפסק עם הגשת התביעה לחברת הביטוח. על המבוטח להגיש את תביעתו לבית המשפט תוך שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

מכאן, פונה השופט לבחון, מהו המועד בו אירע "מקרה הביטוח", ממנו יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות.

בפוליסה של כלל, לא נקבע כי המוסד לביטוח לאומי הוא זה שעליו לקבוע את הנכות, נהפוך-הוא. בפוליסה מנגנון אחר לקביעת הנכות - באמצעות בדיקת המבוטח בידי רופא החברה.

"מקרה הביטוח" לצורך קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות, גורס השופט, הוא המועד הראשון בו יכול היה המבוטח לדעת על הנזק שנגרם לו. זאת גם אם שיעור הנזק, גובה הנכות ומידת הפגיעה טרם גובשו.

אם במועד אירוע התאונה יכול היה המבוטח לדעת כי נפגע וכי נגרם לו נזק, אזי זהו מועד קרות "מקרה הביטוח", ולא המועד בו נקבעה הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי. שאחרת, נקנה למוסד מעמד של יוצר "מקרה הביטוח" לצורך מניין תקופת ההתיישנות. אפשרות כזאת, לדעת השופט, עומדת בניגוד להוראות הפוליסה, המחייבות את הצדדים.

גם לא ניתן, לדעתו, לקשור את חברת הביטוח להליך המתנהל במוסד לביטוח לאומי. חברת הביטוח אינה צד להליך זה ואין לה אפשרות להשפיע על תוצאותיו. למעשה, גם לא תמיד היא יודעת על קיומו.

מכל מקום, מזכיר השופט, המועד של יום קביעת גובה הנכות כמועד הקובע ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות, נפסל כבר על ידי בית המשפט העליון ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ. אררט חברה לביטוח בע"מ.

השופט שלמה לוין קבע שם כי:-

"מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעותו פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה".

לקבלת סקירה של פסק הדין לחץ כאן.

כעת פונה השופט לבדוק אם אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הרי סעיף 31 לחוק הביטוח קובע תקופת התיישנות מקוצרת, אולם בד בבד גם במהלך תקופה זו ממשיכים לחול דיני ההתיישנות הרגילים. כך נקבע בפרשת ג'רייס.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". זוהי התיישנות שלא מדעת.

אמנם, יתכן כי שיעור הנכות לא היה ידוע לשטרית ביום התאונה. ואולם, העובדה כי נפגע בתאונה הייתה ידועה לו כבר אז.

מכאן, פוסק השופט שפירא, את תקופת ההתיישנות יש למנות מהיום בו נפגע שטרית בתאונה. כתוצאה, תביעתו של שטרית שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים ממועד זה, התיישנה.

השופטים שמואל פינקלמן וראיק ג'רג'ורה מצטרפים בהסכמה לתוצאה.

ואולם, למרות הסכמתו, מסב השופט ג'רג'ורה את תשומת הלב לקושי הטמון בפסק הדין.

לעתים, עשויה הנכות להתגבש רק כעבור תקופה של חודשים רבים ואף שנים. במקרה כזה, המבוטח לא יוכל לממש את זכותו לפני התגבשות הנכות. תביעתו שתוגש במקרה כזה תמחק על הסף בטענה כי הנזק טרם התגבש ועילת התביעה טרם באה לעולם. לעומת זאת, תביעה שתוגש לאחר התגבשות הנזק (הנכות) תדחה בטענת התיישנות.

תוצאה זו, לדעתו, מקפחת את המבוטח. היא מעמידה את המבוטח "בפני קושי אמיתי שמן הראוי לתת עליו את הדעת לאחר בדיקה ובירור ענייני ויסודי", כלשונו של השופט ג'רג'ורה. ואולם, למרות זאת, מעדיף השופט להותיר את הבדיקה והבירור למקרה אחר.

במקרה זה, כאמור, הייתה התוצאה כי התביעה התיישנה.