סיכון שנצפה מראש

מערכת הניקוז בעיר טבריה תוכננה והוקמה עוד בתקופת המנדט.

במהלך השנים העיר גדלה והתרחבה. מערכת הניקוז, לעומת זאת, שמרה על ממדיה המקוריים.

בשנת 1991, הוחל בבניית שכונות חדשות במורדות העיר. במקביל גם תוכננה הקמת מערכת ניקוז חדשה לשכונות אלה.

לקראת חורף 1994 הושלמה בניית השכונות החדשות. מערכת הניקוז החדשה פעלה רק בחלקה. ניקוז השכונות החדשות הופנה, לפיכך, למערכת הישנה.

כמויות הגשם שירדו, הציפו בתי מגורים ועסקים רבים בעיר. הנפגעים ומבטחיהם הגישו תביעות נגד העירייה. הדיון בתביעות אוחד בפני סגן נשיא בית משפט השלום בטבריה, השופט רון שפירא.

השופט קבע כי כמויות הגשם שירדו בטבריה לא היו חריגות. לא ניתן להגדירן כמקרה טבעי בלתי רגיל ובלתי צפוי, אשר על פי סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין פוטר מאחריות.

השופט תלה את האשם במערכת הניקוז העירונית הישנה, שלא הייתה מסוגלת לקלוט את כמויות הגשם שזרמו מהשכונות החדשות שנבנו. אולם עובדה זו אינה מטילה בהכרח אחריות על העירייה.

השופט מזכיר את "חריג שיקול הדעת", שהתווה בית המשפט העליון בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי ואח', פ"ד מח(3) 45.

בית המשפט העליון קבע כי רשות ציבורית תהא פטורה מאחריות כאשר התנהגותה נובעת מהפעלת שיקול דעת המקיים שלושה תנאים:-

(1) בפני הרשות עמדו לבחירה מספר דרכי פעולה;

(2) בעת בחירת דרך הפעולה שננקטה, לא היו קריטריונים מסוימים, שהורו לרשות כיצד עליה להחליט (מצב זה מחייב להפעיל "שיקול דעת חזק", כלשון בית המשפט העליון);

(3) הפעלת שיקול הדעת חייבה הכרעה בין אינטרסים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים.

אלא שבית המשפט העליון ממשיך וקובע כי אין תחולה לחריג שיקול הדעת, כאשר הרשות היא בעלת השליטה בנכס, או בהליך המסוים.

והרי, קובע השופט, לעירייה שליטה במערכת הניקוז העירונית. העירייה מתחזקת אותה ואחראית להפעלתה הסדירה. לעירייה נגישות בלעדית למערכת הניקוז.

העירייה אחראית מכוח החוק לתפעולה, שמישותה ותקינותה של מערכת הניקוז שבתחום שיפוטה.

אשר על כן, חריג שיקול הדעת אינו חל במקרה זה.

שיקול הדעת המסור לרשות בכל הנוגע לקביעת סדרי העדיפויות התקציביים אינו מהווה היתר לרשות לסכן את שלומם וביטחונם של תושביה ואינו מקנה לרשות סמכות להימנע מביצוע פעולות המסורות לאחריותה על פי חוק.

באי התאמת מערכת הניקוז שהוקמה עוד בימי המנדט לגידול האורבני בטבריה, קובע השופט, יש משום התרשלות.

הפניית ניקוז השכונות החדשות, אל מערכת הניקוז הישנה מבטאת את הכשל התכנוני של העירייה.

ההצפות התרחשו גם בשני גלים. עשרים יום הפרידו בין הגלים. העירייה לא נקטה בפעולות מנע וניקוי לאחר גל ההצפה הראשון. עשרים יום הם זמן שבו, לדעת השופט, ניתן לצפות שהעירייה תפעל למנוע הישנות המקרה.

לאור זאת, קובע השופט, העירייה לא קיימה את החובה המוטלת עליה על פי פקודת העיריות לדאוג לתקינותה של מערכת הניקוז והזנחה זו מהווה רשלנות החורגת מתחום הסביר.

העירייה פעלה בחוסר אחריות וברשלנות ויצרה סיכון, אותו צפתה בפועל.

מכאן, שעל העירייה לשפות את הנפגעים בגין הנזקים שארעו להם.