כוונה שבלב

זלמן ברקוביץ לקה באירוע מוחי והפסיק לעבוד.

ברקוביץ היה מבוטח קרוב לשלושים שנה, בביטוח מנהלים, בחברת הביטוח מגדל. הפוליסה המקורית לא כללה כיסוי לאובדן כושר עבודה מוחלט.

כשנתיים לפני האירוע המוחי, החליף ברקוביץ מקום עבודה.

המעביד החדש הודיע למגדל בכתב כי הוא מקבל לבעלותו את הפוליסה.

בהודעה זו, אישר המעביד החדש כי הוא ימשיך להפריש לפוליסה תשלומים אלה:-

    8.33 אחוזים מהשכר - הפרשת המעביד לפיצויים;

    5 אחוזים מהשכר - הפרשת המעביד לתגמולים;

    ו-5 אחוזים- הפרשת העובד לתגמולים.

בפועל, העביר המעביד החדש למגדל 2.5 אחוזים נוספים, מעבר להתחייבותו הרשומה בהודעה.

מגדל העבירה את ההפרשה העודפת לחסכון טהור.

ברקוביץ לעומתה טען (לאחר האירוע המוחי), כי ההפרשה העודפת נועדה לרכישת כיסוי ביטוחי מפני אובדן כושר עבודה, כנהוג אצל המעביד החדש.

המחלוקת בין הצדדים, הועברה להכרעת השופט מאיר יפרח, מבית משפט השלום בתל-אביב.

ברקוביץ מודה, מציין השופט יפרח, כי הפוליסה המקורית, לא כללה כיסוי לאובדן כושר עבודה מוחלט.

הבעלות על הפוליסה עברה אל המעביד החדש "על כל תנאי הפוליסה ומגבלותיה". בעת העברת הפוליסה, לא נערך כל מסמך המעיד כי נרכש כיסוי גם מפני אובדן כושר עבודה.

הטענה כי תנאי העבודה, כפי שסוכמו בין ברקוביץ למעביד החדש, כללו התחייבות לרכישת כיסוי ביטוחי כזה, נותרה עלומה. כל הסכם או מסמך המעיד על כך לא הוצג.

גם אם הייתה התחייבות כזאת (בין העובד למעביד), לא היה בה כדי לחייב את מגדל.

ביטוח מסוג אובדן כושר עבודה, מבהיר השופט, מחייב כי תקדם לו הצעת ביטוח. במסגרת ההצעה מתבקש המבוטח בכוח להשיב על שאלות בעניינים מסוימים הנוגעים למצב בריאותו. לאחר מכן, בוחן המבטח את ההצעה והתשובות לשאלון, מעריך את סיכוייו וסיכוניו ומחליט אם לבטח את המציע ובאילו תנאים, אם בכלל.

במקרה זה, אין בנמצא הצעה לביטוח אובדן כושר עבודה.

גם לא הופנתה כל בקשה מצד המעביד החדש אל סוכן הביטוח לרכוש כיסוי נוסף על הכיסויים המקוריים.

לא זו אף זו, מידי שנה נשלחו הן לברקוביץ והן למעביד החדש מסמכים ובהם פירוט הביטוחים במגדל. במסמכים אלה אין דבר המעיד על קיומו של ביטוח אובדן כושר עבודה.

"כסבור הייתי שברקוביץ והמעביד החדש יפנו בעקבות מסמכים אלה אל מגדל או אל סוכן הביטוח ויבקשו לברר כיצד זאת אין נכלל בהם ציון קיומו של ביטוח אובדן כושר עבודה, למרות שמשולמים דמי ביטוח עבור כיסוי זה".

כוונת המעביד החדש לרכוש עבור ברקוביץ ביטוח מפני אובדן כושר לעבודה, נותרה אם כן, כוונה שבלב בלבד. כוונה זו לא מצאה כל ביטוי חיצוני.

מניין לה למבטחת, מקשה השופט, כי תשלום 2.5 האחוזים העודפים, מיועד לביטוח אובדן כושר לעבודה? והרי איש לא ביקש ממנה לערוך ביטוח כזה.

השופט מקבל את עמדת המבטחת כי הסכום העודף, נועד לחלוקה שווה בין רכיבי תגמולי העובד, תגמולי המעביד והפיצויים.

אמנם, מציין השופט, מגדל יכולה הייתה מיוזמתה לברר את פשר התשלום העודף. היא לא עשתה כן. אך מחדלה זה, לדעתו, אינו יכול לשמש מסד לקביעה כי נכרת חוזה לביטוח מפני אובדן כושר עבודה.

השופט מזכיר כי מושכל יסוד הוא כי חוזה ביטוח, ככל חוזה, נכרת בדרך של הצעה וקיבול. אמנם, תנאיו של חוזה הביטוח מוכתבים על ידי חברת הביטוח וכמעט שאינם בני שינוי; בבחינת "קח או הנח". אולם אין בכך כדי להוציא את חוזה הביטוח ממשפחת החוזים. ואם הצעה אין - חוזה מניין?

לאור כל זאת, פוסק השופט, אין רגליים למסקנה כי קם ונהייה בין בעלי הדין חוזה לביטוח מפני אובדן כושר עבודה; במיוחד מן הטעם שמעולם לא נתבקשה מגדל לתת לברקוביץ כיסוי זה.