המסגר הסביר והתקן

גז דלף מצינור גמיש של מכלית, אשר שהתה במפעל הזכוכית פניציה.

הגז התפשט בחלל האוויר. כשהגיע סמוך למקור חשמל, התלקח.

מפעל פניציה עלה באש. גם מכלית הגז עצמה ומכליות נוספות שהיו בשטח המפעל נשרפו.

חברת הביטוח הסנה, שילמה לפניציה את תגמולי הביטוח, עבור הנזקים במפעל.

חברת הביטוח ציון פיצתה את פז-גז, עבור מכליות הגז שנשרפו.

לאחר התשלום, הגישו שתי המבטחות תביעת תחלוף (שיבוב) נגד המסגר שהתקין את הצינור על מכלית הגז, ונגד החברות שסיפקו צינורות דוגמת זה אשר ממנו דלף הגז.

התביעה נגד המסגר והספקיות התגלגלה והגיעה עד לשולחנו של בית המשפט העליון. שם היא נדונה בפני הרכב השופטים, אליהו מצא, טובה שטרסברג-כהן ואליעזר ריבלין.

למשפט הביאו המבטחות מהנדס, אשר קבע, כי מתקין הצינור סטה מהתקן המכונה SAE J517-100R3 כאשר התקין את הצינור בכיפוף חד, מעבר למותר בתקן.

אולם, לדעת שלושת השופטים, אין די בכך כדי לייחס רשלנות למתקין. המבטחות לא הוכיחו כי מסגר סביר, באותן נסיבות, היה פועל באורח שונה. את כל יהבן הן תלו רק בעובדת הסטייה מהתקן.

המבטחות גם לא הבהירו את מהותו של אותו תקן:

    האם זהו תקן מחייב?

    האם אומץ על ידי גופי תקינה ישראליים?

    האם הוא מוכר לבעלי מקצוע שאינם בהכרח מהנדסים?

    האם נוהגים על פיו בחיי המעשה?

    מי הגוף שמפקח על יישומו של התקן?

שאלות אלה נותרו ללא מענה.

מנגד, הוכח במשפט כי מכלית הגז עברה בדיקות תקופתיות על ידי אנשי מקצוע רבים, ובכלל זה, בוחני משרד התחבורה, מכונים מורשים שונים, מומחים מטעם חברת פז-גז, נציג היצרן ואנשי מכון התקנים.

מומחים אלה לא אבחנו כל בעיה בטיחותית באופן התקנת הצינור המכופף.

מכאן, מסיקים השופטים, גם מסגר סביר לא היה יכול או צריך לחשוד בקיומה של בעיה כלשהי.

מאחר שבצינור אשר סופק לא נמצא כל פגם, פוטרים השופטים מאחריות גם את ספקיות הצינור.

לאור כל אלה, דחו השופטים את תביעת המבטחות.

בשולי הדברים, מתייחסים השופטים לטענה שהועלתה נגד המבטחות, לפיה דו"חות השמאים, עליהם התבססו סכומי התביעה, נערכו בדרך של אומדן.

אכן, ככלל, מסכימים השופטים, על התובע להוכיח את שיעורו של הנזק באופן מדויק. אולם במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה ובלתי אפשרי או קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה, ניתן להקל ברמת ההוכחה הנדרשת, ולאמוד את הנזק מתוך הראיות.