Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

לקדם את פני הסיכון

חגית כהן נולדה לפני כשלושים ושלוש שנה במרכז הרפואי סורוקה בנגב.

היה זה הריונה השישי של האם, לאחר שני הריונות כושלים, בהם נפטרו העוברים בחודש השמיני להריון.

לאור היסטוריה מיילדותית זו, החליטו הרופאים המטפלים שיש לעקוב אחרי מהלך הריונה באופן קפדני יותר. במסגרת מעקב זה אושפזה האם שלוש פעמים. במהלך האשפוזים נלקחו מהאם דגימות לצורך עריכת בדיקת אסטריול (בדיקה שנועדה לגלות אי ספיקה שלייתית, אשר כנראה גרמה למות העוברים בשני ההריונות הקודמים).

בשבוע ה-37 להריון, הגיעה האם לבית החולים כשהיא סובלת מכאבים קלים. כשעתיים לאחר מכן החלו צירים. לאחר 50 דקות נוספות הייתה ירידה של מי שפיר מקוניאליים (מי שפיר הצבועים ירוק עקב הפרשת תוכן מעי עוברי למי השפיר). בבדיקה שנערכה לאחר מכן הורגשה בריקרדיה (האטה) בדפיקות לב העובר והוחלט על חילוץ העובר בניתוח קיסרי.

50 דקות לאחר ירידת המים המקוניאליים חולצה כהן כשהיא במצב של תשניק.

חמש שנים לאחר הלידה אובחנה כהן כסובלת משיתוק מוחין.

כהן הגישה תביעת פיצויים נגד המרכז הרפואי סורוקה ןנגד קופת החולים הכללי.

במשפט התברר כי ברישומים הרפואיים חסרה תוצאה של בדיקת אסטריול אחת אשר אין חולק כי התבצעה.

השופט תאודור אור, שבפניו הגיעה המחלוקת בבית המשפט העליון, מזכיר את חובתם של הרופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים הנוגעים לטיפול בחולים. פגם ברישום עלול לגרום נזק ראייתי לחולה. במקרה כזה עובר נטל השכנוע אל כתפי הרופאים.

כמו כן מזכיר השופט, כי חובת המוסדות הרפואיים גם לשמור על הרישומים. אחרת נמוגה כל תועלת שניתן להפיק מהם. אף במקרים אלו של אי שמירה על מסמכים רפואיים, התוצאה יכולה להיות העברת נטל השכנוע.

תביעתה של כהן הוגשה לבית המשפט עשרים וחמש שנה לאחר הלידה. אולם, השופט לא קיבל את הטענה כי המוסדות הרפואיים לא היו חייבים לשמור על תוצאות הבדיקות משך תקופה כה ארוכה. טרם חלפה תקופת ההתיישנות (מדובר בתביעת קטין, המתיישנת שבע שנים לאחר הגיעו לגיל 18). לפיכך גם התקופה בה אמורים היו המוסדות הרפואיים לשמור על המסמכים הרפואיים טרם חלפה.

כאמור, חסרה תוצאה של בדיקת אסטריול אחת. מחוות דעתו של פרופסור שנקר, שהובא כמומחה מטעם כהן, עולה כי קיימת משמעות לביצוע עוקב של בדיקות האסטריול. תוצאתן נבחנת על ידי השוואתן זו לזו. אשר על כן, ייתכן שהיה באותה תוצאה חסרה כדי להשליך הן על השאלה אם קיימת התרשלות של הרופאים והן על הקשר אשר בינה לבין שיתוק המוחין.

עצם היעדרות התוצאות מעבירה את נטל השכנוע לכתפי הרופאים, וזאת בשל הנזק הראייתי שנגרם בשלה לכהן. על הרופאים מוטל הנטל להוכיח כי לא הייתה במקרה שלפנינו התרשלות.

המקרה הנדון ארע בשנת 1968. התנהגות הרופאים צריכה להיבחן לפי אמות המידה המקובלות באותה התקופה ועל פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה.

שני ההריונות הקודמים של האם הסתיימו במות העוברים בחודש השמיני. כאמור, לאור אירועי העבר הושמה האם תחת מעקב קפדני. היינו, היה מדובר באשה המצויה בסיכון הריוני גבוה. ברי, כי יש להתאים את סוג הטיפול למטופל. אם לאדם אין רגישויות מיוחדות - די בהענקת הטיפול הרגיל. לעומת זאת, כאשר מדובר בחולה עם רגישויות וסיכונים מיוחדים, יש להעניק טיפול החורג מגדר הנורמה הרגילה. כאשר במקרה מסוים קיים חשד לרגישות יתר או לסיכון יתר, יש 'לקדם את פני הסיכון' - על ידי הענקת טיפול שונה מהטיפול הרגיל שנהוג לתיתו.

במקרה זה הרופאים לקחו שלוש בדיקות אסטריול. לטענתם, מספר הבדיקות שנלקחו מהאם תואם את הנורמה שהייתה המקובלת באותם ימים, של שתיים שלוש בדיקות במהלך ההריון. כאמור לעיל, בנמצא תוצאות של שתי בדיקות בלבד. אולם, אף אם נצא מתוך הנחה, כי אכן תוצאות שלוש הבדיקות היו תקינות וכי הטיפול באם תאם את הנורמה המקובלת באותה תקופה לטיפול בנשים הרות ללא בעיות ידועות, הרי שאין בכך כדי לשלול את רשלנות בית החולים. זאת, מהטעם שהטיפול לא תאם את הטיפול שהיה צריך לתת לאישה לגביה היה חשד כי קיימת בעיה. האם, שהייתה בהריון בסיכון גבוה, צריכה הייתה לקבל טיפול שונה מהטיפול הרגיל, טיפול דקדקני יותר. בית החולים היה צריך לדאוג לבצע את הבדיקות בתדירות רבה יותר.

בנוסף, באשפוז השני שוחררה האשה לביתה לפני שהתקבלה תשובת המעבדה. אף אם הבדיקות לא בוצעו בסורוקה ועל כן לא ניתן להימנע מקיומו של עיכוב מסוים, הרי שהיה צריך לדאוג לכך שהבדיקות תגענה במהירות המירבית האפשרית.

בשני אלו, פוסק השופט, באי ביצוע בדיקות האסטריול בתדירות המספיקה ובכך שלא נעשה מאמץ שתוצאות הבדיקות תגענה במהירות רבה יותר, באה לידי ביטוי התרשלות הרופאים.

השופט מבקר גם את פעולות בית החולים ביום הלידה. לאחר תחילת הצירים הייתה ירידה של מים מקוניאלים וזוהתה בריקרדיה של פעימות לב העובר. לאור תופעות אלו הוחלט לבצע ניתוח קיסרי. עברו עוד 50 דקות עד אשר כהן חולצה במצב של תשניק.

אמנם, ייתכן בהחלט כי, פרק זמן של 50 דקות אינו זמן ארוך מידי מרגע שמתקבלת ההחלטה לנתח עד לניתוח. זאת, מאחר שיש צורך להעביר את המנותחת לחדר הלידה, לגבש צוות רפואי וכיו"ב. לכך מתווסף אף המרחק של חדר הלידה מהמחלקה בבית חולים סורוקה בשנת 1968. אולם, אילו האם הייתה מוכנסת מלכתחילה לאזור חדר הלידה לשם השגחה, או אם הייתה מועברת לשם עם תחילת הצירים, זמן חיוני היה נחסך.

כמובן, מודה השופט, אין אפשרות במבט לאחור, לדעת בוודאות 'מה היה קורה אילו' - אך אין זה בלתי סביר שאכן, אילו האם הייתה מועברת לחדר הלידה מיד עם הגיעה, והייתה נמצאת בפיקוח רציני יותר - היה מתקצר הזמן לחילוץ העובר וכך, ייתכן שהתשניק היה נמנע.

לסיכום, היה ידוע כי האם מצויה בהריון בדרגת סיכון גבוהה. היה חשש שהעוברים הקודמים של האם סבלו מאי ספיקה שלייתית וכי העובר בבטנה עשוי לסבול מכך אף הוא. היה חשש ברור לחיי העובר במהלך ההריון לאור מות שני העוברים בשני ההריונות הקודמים. חששות אלו היו צריכים להשתקף בטיפול החורג מסטנדרט הטיפול הרגיל, דבר שלא קרה במציאות.

מכל האמור לעיל עולה, כי הוכח שהרופאים התרשלו בטיפול באם ובוודאי שזוהי המסקנה המתבקשת לאור העברת נטל השכנוע אל הרופאים.

השאלה הנוספת הדורשת תשובה היא, האם התרשלות זו היא שגרמה לנזקים מהם סובלת כהן?

הגורמים לשיתוק מוחין הם רבים ומגוונים. סבל עוברי בזמן ההריון הוא אחד מגורמים אלה, כך גם תשניק בזמן הלידה. במצב עניינים רגיל על הנפגע להוכיח כי רשלנות הרופאים היא שגרמה לנזקה. אולם, במקרה זה, מועבר נטל השכנוע ועל הרופאים להוכיח כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזקה של כהן.

הרופאים לא עמדו בנטל זה. הרופאים התמקדו בשלילת הקשר הסיבתי שבין התשניק לנזק ולא לשלילה של הסבל העוברי במהלך ההריון לנזק.

השופטים דליה דורנר ואליעזר ריבלין הצטרפו לפסק דינו של השופט אור.