Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

חיפש חמור ומצא רימון

ריאד סלמה אל-באברי, נער בדואי בן 15, הלך לחפש חמור שברח ממאהל משפחתו.

תוך כדי חיפושיו אחר החמור, נכנס אל-באברי לשטח אש של צה"ל. בדרכו, נתקל ברימון צהל"י והרימו. הרימון התפוצץ. הנער נפגע קשה. זרועו השמאלית נקטעה והוא איבד את מאור עיניו.

הרופאים העריכו את נכותו של אל-באברי בשיעור של 100 אחוז לצמיתות.

את תביעתו לפיצויים עבור נזקיו הגיש אל-באברי לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

במשפט התברר כי שטח האש לא היה מגודר. השילוט, המזהיר מפני הכניסה אליו, נמצא רק בחלק מגבולות שטח האש, בעיקר בחלקים הגובלים עם צירים ודרכי עפר שבהם הייתה תנועה.

המאהל של משפחת אל-באברי לא היה סמוך לאחד מצירי התנועה, אלא בצדו האחר של שטח האש. שם לא היו מוצבים שלטי אזהרה.

אמנם, התושבים הבדואים ידעו כי מדובר בשטח אימונים ואף אל-באברי עצמו העיד במשפט כי ידע שאסור להיכנס לשטח זה של הצבא. אולם, לדעת נשיא בית המשפט, השופט אפרים לרון, שדן בעניין, לא היה בכך די.

גם לא היה די באזהרות שניתנו מעת לעת על ידי גורמי צה"ל בעל-פה לאוכלוסייה המקומית וגם לא בנוהל הסריקות בשטח, לפני ואחרי האימונים. סריקות אלה, קובע השופט, לא היה בהן כדי להבטיח ניקיון מלא של השטח מפני שאריות תחמושת. לדעת השופט, היה צורך באמצעים נוספים וממשיים יותר על מנת להבטיח את ביטחונם של תושבי המקום.

האם היה על צה"ל לגדר את השטח?

מדובר בשטח של כ70,000- דונם. לכן, נראה לשופט כי גידור ממילא לא היה אמצעי מעשי. בשטח כזה, קשה לעקוב אחר תקינות הגדר.

בנסיבות אלה, סבור השופט, היה צורך בהתקנת שלטי אזהרה בכל צדדי השטח, ולא רק בגבולות השטח הפונים לעבר צירי התנועה. הממונים על שטח האש ידעו שקיימת אוכלוסייה מקומית המסתובבת באזור. זהו לדעת השופט האמצעי היעיל ביותר, שלפחות אותו צריך היה לקיים ולהקפיד על תחזוקתו.

כעת פנה השופט לדון בשאלה אם המדינה פטורה מאחריות לאור הוראת סעיף 37א' לפקודת הנזיקין.

סעיף זה פוטר בעל מקרקעין מאחריות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי, גם אם הנזק שנגרם, נגרם בשל מצב תחזוקתו של השטח.

אולם, הפטור מאחריות לא יינתן אם יוכיח התובע שלושה תנאים מצטברים:

    (א)"שנכנס בתום לב";

    (ב) "בלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה";

    (ג) "האחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק".

אין ספק כי כניסתו של אל-באברי לשטח האש נעשתה בתום לב. גם אם הייתה לו ידיעה כללית על האיסור להיכנס לשטח צבאי, הרי עד שמצא והרים את הרימון, אל-באברי לא היה מודע כלל להמצאתו בשטח כזה.

לאל-באברי גם לא הייתה כל כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה. הרי כניסתו לשטח האש הייתה רק תוך כדי החיפושים אחר החמור האובד.

באשר לתנאי השלישי, בדבר ידיעת האחראים על הימצאותו בשטח; בעניין זה, מזכיר השופט, כבר נקבע בפסיקה כי כאשר קיימת ידיעה כללית על הימצאות תושבים מקומיים המסתובבים באותו שטח, יש בכך ידיעה קונסטרוקטיבית מספקת לאי תחולת הפטור מאחריות.

לאור כל אלה, קובע השופט, אל-באברי הוכיח את אי תחולת הפטור לפי סעיף 37א' לפקודת הנזיקין.

כעת יש עדיין להוכיח כי המדינה, כאחראית לשטח האש בו נפגע אל-באברי, התרשלה.

לדעת השופט, זה המקום להחיל את הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין בדבר חובת הראייה לגבי דברים מסוכנים. יישומו של סעיף זה מעביר את נטל הראיה אל כתפי המדינה. היא זו שצריכה להוכיח שלא התרשלה לגבי התפוצצות הרימון, שאין ספק כי הוא בגדר דבר מסוכן.

לדעת השופט, המדינה לא הרימה את הנטל שעבר אליה. נהפוך הוא. הוכח שמכיוון המאהל ממנו הגיע אל-באברי לא היו מוצבים שלטים המזהירים מפני הכניסה לשטח האש.

ומה לגבי רשלנות תורמת מכיוונו של הנער?

בעצם כניסתו של אל-באברי לשטח האש, אין כדי לייחס לו רשלנות. בעניין זה כבר קבע השופט כי כניסתו לשטח נעשתה בתום לב.

אולם, לדעת השופט, שונים הם פני הדברים ביחס להתעסקותו של אל-באברי הנער ברימון. אל-באברי עצמו העיד במשפט כי הרים את החפץ תוך ידיעה שמדובר בפצצה. אל-באברי היה צריך להבין שאותו חפץ עלול להיות מסוכן ובכל זאת הוא הרים אותו וניסה לפרק אותו.

אמנם, אותו רימון שנשאר בשטח היה בגדר פיתוי, וצריך היה לקחת בחשבון שנערים כאל-באברי יגעו בו, אך בכך אין לדעת השופט כדי לשלול את רשלנותו התורמת של אל-באברי שהיה באותה עת בן 15 שנה. בגיל זה, הוא היה מבוגר דיו כדי להבין את הסכנה הטמונה בעיסוק בחפץ כזה.

הוא גם ידע שהאזור משמש לאימוני חיילים ועל האיסור להיכנס לשטחי הצבא.

בנסיבות אלה, מוצא השופט לייחס לאל-באברי רשלנות תורמת בשיעור של 25 אחוזים.

כתוצאה, פוסק השופט, על המדינה לפצות את אל-באברי בשיעור של 75 אחוזים מנזקיו.