נופים יפים ופראיים

תלמידי כיתה יא' בבית הספר התיכון "בן צבי", שבקרית אונו, יצאו לטייל בהר ארבל.

התלמידים חולקו לשלוש קבוצות הליכה. שלושים וחמישה תלמידים בכל אחת. לכל קבוצה נלוו מדריך, מורה ומאבטח. לקבוצה הראשונה והאחרונה נלווה חובש.

מסלול ההליכה בהר ארבל אינו נקי ממהמורות ומאבנים, אולם הוא מוגדר כמסלול בעל דרגת קושי נמוכה, המתאים להליכה אף למטיילים צעירים יותר.

לקראת סוף המסלול, באופן ספונטני, החלו מספר תלמידים לרוץ לכיוון חניון האוטובוסים.

בין הרצים הייתה התלמידה אפרת גוזמן. במהלך הריצה גוזמן מעדה, נפלה ונחבלה קשות.

בין גוזמן לבין מורי בית הספר, התעוררה מחלוקת בשאלה, אם בהתנהגות המורים בטיול נפלה רשלנות כלשהי.

על מנת להשיב לשאלה אם נפלה רשלנות בהתנהגות המורים, מבהירה השופטת הילה גרסטל, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבפניה הובאה המחלוקת, יש להחליט תחילה אם בכלל הייתה מוטלת על המורים חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית כלפי גוזמן.

קיומה של חובת הזהירות הראשונה, המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. האם מוטלת על בני אדם סבירים מסוגם של הנתבעים (במקרה זה המורים) חובה, להבדיל מיכולת, לצפות את התרחשות סוג הנזק לאנשים מסוגם של התובעים (במקרה זה התלמידים).

אין ספק, פוסקת השופטת, כי חובת זהירות מושגית קיימת ביחסים שבין מורה ותלמיד.

לעומת זאת, הטלת חובת הזהירות השנייה, הקונקרטית, היא עניין של מדיניות משפטית.

חובת זהירות קונקרטית אינה מוטלת בכל מקרה שקיים בו סיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

מהו סיכון בלתי סביר? זהו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה ודורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.

השופטת גרסטל מצהירה, כי היא תומכת במדיניות המשפטית שנתגבשה בפסיקת בתי המשפט לדורותיה, לפיה אין להציב רף גבוה מדי של דרישות זהירות עבור סיכונים טבעיים הכרוכים בפעילויות יום-יומיות, או בטיולים בחיק הטבע.

השופטת מאמצת בחום את דבריו הציוריים של שופט בית המשפט העליון, ד"ר אלפרד ויתקון, לפני למעלה מעשרים שנה:

    "... עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים - כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו והמעורה בה. ואני ארהיב עוז בנפשי ומוסיף שדווקא הקושי הפיסי ודווקא הסיכון הכרוכים לעיתים בטיולים אלה, מהווים אתגר לבני נוער, ובהתבגרותם יוצאים הם מהמסע חזקים ומרוממי רוח. סבורני שערך חינוכי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו. ולא באתי לעודד קלות דעת או הרפתקנות חסרת רסן".

(ע"פ 364/78 לוי יצחק צור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626).

במקרה זה, לא הוכח שניתנה הוראה לסטות מהמסלול המסומן. זאת ועוד: הוכח כי תוואי הדרך במקום בו נפלה גוזמן אינו יוצא דופן ומסוכן.

מכאן עולה, כי גוזמן מבקשת להטיל חובת זהירות קונקרטית, אך ורק בטענה, שהיה על המורים לצפות, כי קבוצה כלשהי של תלמידים תחל בריצה ספונטנית לעבר האוטובוסים, שאחד מהם ימעד ויפגע כתוצאה מהיתקלות באבן.

אמנם, מהעדויות שנשמעו עולה כי מרקם הקרקע באזור הירידה מהר ארבל הוא סלעי יחסית. אין מדובר בשבילי הליכה נקיים מכל מכשול. עדיין אין די בכך, לדעת השופטת, כדי להטיל על המורים חובת זהירות קונקרטית.

והשופטת מבהירה:-

    "אף אם אקבל את גרסת גוזמן, שהנפילה אירעה באזור זרוע אבנים, נתון זה, כשלעצמו, אינו מקים אחריות. יש לזכור שאין המדובר בילדים צעירים, אשר לגביהם יש להטיל חובת זהירות גבוהה יותר. כאשר עסקינן בתלמידי כיתה יא', אשר קיבלו הנחיות בטיחות והוראות התנהלות בשטח מבעוד מועד, יש להניח ולצפות שישכילו להבחין באבנים הפזורות על הקרקע, ולהימנע מהתקלות בהם. לא ניתן למנוע אירועים כגון דא, והיווצרותן של נסיבות כבמקרה דנן אינן מעידות על רשלנות כלשהי, אלא לכל היותר על "ביש מזל" או "חוסר שימת לב".

בפסיקת בתי המשפט, העוסקת באחריותם של מורים כלפי תלמידים ושל מלווים כלפי מטיילים, קיימת אבחנה ברורה באחריות כלפי שכבות הגיל השונות. כאשר מדובר בתלמידי תיכון, המסוגלים לקחת אחריות למעשיהם, יש לצפות מהם לרמת זהירות סבירה ואחריות למעשיהם.

לדעת השופטת, אין לעודד מדיניות המטילה אחריות במקרים בהם קיבלו התלמידים הנחיות ברורות בנוגע להתנהגות הראויה ואמצעי הזהירות שיש לנקוט, אך עשו דין לעצמם ונהגו תוך הפרת הוראות אלה.

בסופו של יום, הגיעה השופטת גרסטל למסקנה, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות להטיל על המורים חובת זהירות קונקרטית. ממילא לא ניתן לקבוע כי המורים התרשלו כלפי גוזמן.

קטגוריות: רשלנות רשויות