הבסיס לחישוב אובדן גמור להלכה

7 באוגוסט 2001 (י"ח באב התשס"א)

שה. 2001-5340

לכבוד,

מנהלי חברות הביטוח

ממונים על פניות הציבור בחברות הביטוח

הנדון: חישוב זהה של שווי הרכב לעניין מקרי ביטוח שונים בפוליסה לביטוח רכב (רכוש):

נזק, ירידת הערך ותגמולי הביטוח במקרה של "אובדן גמור" ו"אובדן גמור להלכה"

1 . בעקבות בירור תלונה, שפרטיה יובאו להלן, נדרשנו לנושא שבנדון, ואנו רואים לנכון להביא לידיעתכם את עמדתנו העקרונית. תלונות דומות על דרך פעולה של מבטח המצביעות על חישוב שווי רכב באופן שונה, לכל סוג של מקרה ביטוח ואשר יתקבלו אצלנו - יוכרעו בדרך דומה להכרעה עקרונית זו.

2 . בסמוך להוצאת ההכרעה בתלונה, ולאחר שהודענו לחברת הביטוח את עמדתנו העקרונית לעניין שיטת חישוב שווי הרכב, הודיעה לנו חברת הביטוח כי הגיעה לפשרה כספית עם המתלונן, שהביאה לסיום תביעתו. כיוון שכך, לא ראינו לנכון להתערב בדרך סילוק התביעה על ידי חברת הביטוח בהכרעה אופרטיבית ובה חיובים כספיים.

3 . עם זאת, אנו בדיעה שמדובר בסוגייה עקרונית, העשוייה להתעורר אצל מבטחים שונים. לפיכך, אנו מביאים את עמדתנו העקרונית לעניין חובתה של חברת ביטוח לחשב באותו האופן את שווי הרכב בכל מקרה ביטוח המכוסה בפוליסת ביטוח רכב (רכוש). דהיינו, לעניין חישוב הנזק שנגרם לרכב, חישוב ירידת הערך שנגרם לרכב בעקבות אותו הנזק וחישוב תגמולי הביטוח במקרה של אובדן גמור או אובדן גמור להלכה.

בכל אחד משלושת המקרים האמורים, שהם סוגים שונים של מקרי ביטוח המזכים את המבוטח בתגמולים מכוח פוליסת ביטוח רכב (רכוש) שרכש, הזכאות לתגמולי הביטוח היא בהתייחס ל"שווי הרכב" במועד קרות מקרה הביטוח. עמדתנו העקרונית היא שעל חברת הביטוח לברר את זכאות המבוטח לתגמולי הביטוח כשחישוב "שווי הרכב" המהווה בסיס לזכאות, ייעשה באופן זהה ועל פי כללים זהים בכל אחד משלושת מקרי הביטוח האמורים.

4 . החלטה זו ניתנת בתוקף הסמכות להכריע בתלונה ולהורות על תיקון ליקוי בדרך כלל בהתאם להוראות סעיף 62(א) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח תשמ"א-1981. לפיכך, כל מבטח הרואה עצמו מקופח בהחלטה זו, רשאי לערער עליה, תוך 45 ימים ממועד משלוח הודעה זו למנהלי חברת הביטוח וזאת בהתאם להוראות סעיף 102 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח תשמ"א-1981. ההודעה תועבר בפקסימיליה גם למנהלי חברות הביטוח.

5 . עניינה של התלונה הוא סירובה של המבטחת להכיר במקרה ביטוח של אובדן מוחלט להלכה בשל כך שהנזק שנגרם לרכב שהיה מבוטח אצלה, עולה על 50 אחוז משוויו, אף שזהו השיעור הקבוע בהגדרת אובדן גמור להלכה בהתאם לתנאי הפוליסה.

6 . ואלו העובדות שאין עליהן מחלוקת:

      * ביום 9.11.00 אירעה תאונה לרכב. לפי דו"ח שמאי מטעם חברת הביטוח סה"כ הנזק שנגרם לרכב הינו בסך 7980.99 ₪. כמו כן נקבע שכתוצאה מהתאונה שקרתה לרכב היתה ירידת ערך בשוויו בשיעור של 4 אחוזים.

* לגבי קביעת שיעור הנזק קבע השמאי כדקלמן:

        "ערך הנזק הגולמי שנגרם לרכב המבוטח מהווה 42 אחוז משוי הרכב (בבעלות יד פרטית).

שווי רכב זהה לרכב המבוטח בבעלות יד פרטית כולל תוספת מזגן אויר + 5 דלתות לתאריך האירוע הינו בסך 18,869 ₪. הרכב המבוטח שימש בעבר כרכב השכרה אי לכך שוויו מוערך על ידינו בסך של 15,660 ₪ המהווה 17 אחוז פחות ממחיר המחירון".

* לעניין ירידת הערך כותב השמאי (תוך שהוא מפנה לדברים שהובאו לעיל):

        "ירידת הערך אשר נגרמה לרכב הינה בשיעור של 4 אחוזים (ארבעה אחוז). שווי הרכב - 15,560 ₪"

* במסמך שבו פורטו תנאי חוזה הביטוח לפיהם יבוטח הרכב הנדון, ושניתן בידי המבוטח קודם להתקשרות בחוזה הביטוח נקבע כי:

      "הגדרת שיעור אובדן גמור לרכב ("טוטאלוס") במקרה של נזק פיזי ממשי תהיה 50 אחוז, וזאת לרכב ששולמו בגינו מיסים מלאים".

7 . לפי הנתונים דלעיל עולה ששווי הרכב חושב על ידי המבטחת בשתי דרכים שונות, וכתוצאה מכך נקבעו לאותו רכב שני ערכים שונים:

      * הערך האחד - שווי הרכב על פי מחירו במחירון לפי השווי ה"ממוצע". כלומר, ללא קשר לרכב שהיה מבוטח בפועל אצל המבטחת, וכפועל יוצא ללא התחשבות בכך שהרכב היה בעבר רכב השכרה כפי שהיה הרכב המבוטח (להלן: "השווי הממוצע"). על פי שווי זה חישב השמאי את שיעור ה"נזק הגולמי" מערך הרכב.

* הערך השני - שווי הרכב על פי המחיר במחירון כשוויו ב"מחיר השוק". דהיינו מחיר הרכב הספציפי שהיה מבוטח אצל המבטחת ואשר לו נגרם הנזק. בחישוב שווי זה נלקח בחשבון שהרכב היה בבעלות חברה להשכרה (להלן: "השווי הספציפי"). כתוצאה מכך, פחת ערכו של אותו רכב ב- 17 אחוז לעומת ערכו של הרכב כשוויו לפי ה"שווי הממוצע". החישוב הכספי של שיעור ירידת הערך (4 אחוזים) נעשה אם כן, לפי ה"שווי הספציפי" של הרכב, הוא הערך הנמוך מבין שני הערכים.

8 . חברת הביטוח, בתגובתה אישרה למעשה את הדברים, ואף ראתה לנכון הצדיקם. לשיטתה של חברת הביטוח, סך כל הנזק שנגרם לרכב, כולל ירידת הערך, עמד על 46 אחוז בלבד מערכו בהתאם ל"שוויו הממוצע", כך שמקרה הביטוח אינו בבחינת אובדן מוחלט להלכה כהגדרתו בפוליסת הביטוח, ועל כן המבוטח אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין מקרה ביטוח כזה. לדרך חישוב זו נתייחס בהמשך.

9 . בנוסף, היפנתה אותנו חברת הביטוח לחוזר מס' 12א' שהוצא על ידי אגף הרכב ושירותי תחזוקה-מחלקת מוסכים ושמאים במשרד התחבורה ביום 29.7.91. עניינו של חוזר זה הוא "חישוב נזק גולמי ללא מיסים, רכב מסחרי ורכב השכרה וחברה וכו''.

בחוזר זה מדווח על החלטת המועצה המייעצת לצו שמאי הרכב, ולהלן הסעיף הרלוונטי לענייננו:

      "2.

ג. בעריכת שומה לרכב לצורכי חישוב נזק גולמי אשר בשימושו הקודם היה השכרה, חברה וכו' אין להתייחס לעברו של הרכב ושווי הרכב יקבע בהתאם לרשום בפירסום המקובל לאותו תוצר ודגם של הרכבו ואין בחישובים אלה כדי לקבוע את ערכו המסחרי של הרכב בשוק".

10 . לאחר שבחנו את טענות החברה הגענו למסקנה כי יש להכריע את התלונה כתלונה מוצדקת וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

11 . הפוליסה לביטוח רכב (רכוש) היא פוליסה המבוססת בעיקרה על עקרון השיפוי, קרי השבת המבוטח למצבו ערב קרות מקרה הביטוח. לפיכך, המבחן העיקרי לפיו יש לבחון את התלונה שבפנינו הוא כיצד היתה חברת הביטוח משפה את המבוטח במקרה של אובדן מוחלט, שאינו אובדן מוחלט להלכה.

12 . במקרה זה לא היתה מחלוקת שעל פי המחירון, "השווי הספציפי" של הרכב, לפי "ערך השוק" שלו, נמוך ב- 17 אחוז (בגלל נתוניו) לעומת "השווי הממוצע" של רכב מסוגו, והוא עומד על 15,560 ₪.

13 . על פי תנאי הפוליסה, שרכש המבוטח, הגדרת אובדן גמור להלכה היטיבה עימו. זאת, לעומת תנאי הפוליסה התקנית לרכב פרטי עד 4 טון ולעומת התנאים המקובלים באותה חברת הביטוח בביטוח רכב לעניין שיעור הנזק הקבוע בפוליסה שעם התרחשותו זכאי מבוטח לדרוש מחברת הביטוח שמקרה הביטוח יוכר כאובדן גמור להלכה. כאמור לעיל, לפי תנאי הפוליסה שבמקרה זה, מקרה ביטוח של אובדן גמור להלכה הינו נזק ממשי בשיעור של 50 אחוז ומעלה מערך הרכב.

14 . איננו חולקים על כך ששמאי הרכב כפוף להנחיות המקצועיות של משרד התחבורה, כפי שהובאו לעיל. אולם, חרף הסתמכותה של חברת הביטוח על החלטת המועצה המייעצת בדבר ההצדקה לחישוב שני ערכים שונים לאותו רכב, איננו מוצאים בסיס מוצק בהסתמכות על האמור בהחלטה זו. כל שנאמר בהחלטה הוא שהחישובים הנעשים לצורך קביעת הנזק הגולמי של הרכב, אין בהם כדי לקבוע את שוויו המסחרי של הרכב.

15 . חברת הביטוח החליטה בעצמה לשלם את תגמולי הביטוח כשחישוב ערכו המסחרי של הרכב נעשה על פי הערכת שמאי רכב של החברה, בהתבסס על מחירון בו היא עושה שימוש. סוגייה זו נדונה בהרחבה כאשר המפקחת על הביטוח נדרשה לעניין הדרך בה יחושבו תגמולי הביטוח במקרה של אובדן גמור בביטוח רכב (רכוש), והוכרעה בחוזר ביטוח מס' 12/2000 שפורסם ביום 13.11.2000 ואשר תחולתו היא על כל הפוליסות לביטוח רכב (רכוש) החל מיום 1.1.2001 (להלן: "החוזר"). חוזה הביטוח נשוא תלונה זו נכרת בתחילת שנת 2000 קודם ליום תחילת החוזר, ועל כן פורמאלית הוראותיו של החוזר אינן חלות על פוליסה זו, כמו למשל, שההפחתה בשוויו הספציפי של הרכב היתה לפי השיעור המירבי הקבוע במחירון, וזאת ללא מתן הנמקה מיוחדת. על כן, בעניין זה לא מצאנו להתערב בשיקוליה של חברת הביטוח באשר לקביעת השווי הספציפי.

16 . יחד עם זאת, הואיל וחברת הביטוח בחרה בעצמה לחשב את תגמולי הביטוח המגיעים על פי הפוליסה למבוטחים על פי מחירון בו עשה שימוש שמאי הרכב של החברה, מן הראוי היה שכל חישוב הקשור לתגמולי הביטוח בכל אחד ממקרי הביטוח השונים ייעשה על פי שווי הרכב הספציפי ועל פי הכללים של אותו מחירון.

17 . אנו בדיעה שיש להבחין בין מקרה ביטוח שבו נגרם "אובדן גמור" המחייב את שמאי הרכב להביא להכרזת הרכב על פי תקנה 308(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 כרכב שיש למוחקו ממרשם כלי הרכב ברשות הרישוי, לבין מקרה שבו מיטיבה חברת הביטוח עם המבוטח בתנאי הפוליסה, כך שבהיגרם לרכב שיעור נזק נמוך מהמקובל אצלה ייחשב הדבר כ"אובדן גמור" להלכה. במקרה כזה, רשאית חברת הביטוח לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח בהתאם, ובתמורה לקבל לידיה את הרכב. ברצותה תתקן אותו, ברצותה תשלח אותו לפירוק לחלקים וברצותה תעשה בו כל פעולה אחרת, לפי שיקול דעתה.

18 . דומה על כן שגם קריאה זהירה בהוראות משרד התחבורה בחוזר 12א' שהובאו לעיל מעלה שלא היתה שם כוונה להורות לשמאים לפעול בניגוד לאמור בפוליסה התקנית לביטוח רכב (רכוש), כאשר נאמר מפורשות בסייפא של סעיף ג':

    "ואין בחישובים אלה כדי לקבוע את ערכו המסחרי של הרכב בשוק" - שהוא ערך השיפוי.

19 . מכאן שעל חברת הביטוח, בעת שהיא באה לסלק את תביעת ביטוח, בכל הקשור לאובדן גמור להלכה של הרכב, לפעול על פי תנאי הפוליסה שבינה לבין המבוטח. חוות הדעת של השמאי תיערך על פי אותו שווי רכב ולפי אותו "מחירון" (שכיום הגדרתו מעוגנת בחוזר) - הן לעניין חישוב שיעור הנזק שנגרם על מנת להשיב את מצב הרכב לקדמותו, הן לעניין חישוב שיעור ירידת הערך והן לענין חישוב סכום תגמולי הביטוח שישולמו למבוטח כפיצוי בגין אובדן גמור להלכה. חברת הביטוח אינה יכולה להחזיק, במקרה כמו זה שלפנינו, במקל בשני קצותיו.

20 . חברת הביטוח ביררה במקרה זה את חבותה כלפי המבוטח, לעניין "אובדן גמור" להלכה על ידי חלוקת שני סכומים: הסכום הראשון - המונה - והוא סך כל ה"נזק הגולמי" שנגרם לרכב, שהגיע לסך של 7,980.99 ₪ ובתוספת ירידת ערכו של הרכב שחושבה באחוזים מהשווי הספציפי המגיעים בסך הכל הגיע לסך של 8,607.39 ₪. הסכום השני - המכנה - סך "השווי הממוצע" של הרכב. חלוקת שני סכומים אלה הביאה אומנם לתוצאה של שיעור נזק של כ- 46 אחוז, ועל כן החליטה חברת הביטוח כי לא התקיימו במקרה זה התנאים הנדרשים על פי הפוליסה לפיהם רק בנזק ששיעורו מ- 50 אחוז ומעלה, זכאי המבוטח לקבל תגמולי ביטוח לפיהם התרחש מקרה ביטוח של אובדן גמור להלכה לרכב המבוטח.

21 . על כן, הפועל היוצא הוא שככל שהמונה קָטֵן והמכנה גָדֵל - כך קטנים סיכוייו של המבוטח לממש את ההטבה שניתנה לו בפוליסה. לענייננו, אילו חברת הביטוח חישבה את ה"הנזק הגולמי", ולתוצאה זו היתה מצרפת את ירידת הערך של הרכב מהשווי הספציפי ומחלקת את הסכום המתקבל בשווי הרכב הספציפי , כי אז המכנה היה קָטֵן, והתוצאה המתקבלת היתה גבוהה יותר.

22 . חישוב כאמור בסעיף 21, היה מביא לכך שהסכום של "הנזק הגולמי" בתוספת ירידת הערך היה מגיע לסך של 8,607.39 ₪ ושווי הרכב הספציפי היה מגיע לסך של 15,660 ₪. התוצאה של חלוקת שני סכומים אלה היא ששיעור הנזק שנגרם לרכב הוא 54.96% מהשווי הספציפי של הרכב. זאת, לעומת השיעור של 46 אחוז שקבעה כאמור, חברת הביטוח.

23 . כיוון שכך, לפי תנאי הפוליסה שקבעה חברת הביטוח במקרה זה, היה מקרה הביטוח נשוא תלונה זו בא בגידרו של מקרה ביטוח של אובדן גמור להלכה, והיתה חלה על חברת הביטוח החובה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח המהווים משום פיצוי שיש בו כדי להשיב את מצבו של המבוטח לקדמותו, טרם קרות מקרה הביטוח.

24 . גם אם היינו מקבלים את טענת חברת הביטוח שאין פגם בדרך החישוב של תגמולי הביטוח, וכאמור איננו מקבלים אותה, שכן לדעתנו יש בה משום סתירה לחובת תום הלב בביצוע חוזה ביטוח - הרי שלדעתנו ספק אם נהגה בגילוי נאות כלפי המבוטח ונציגיו שניהלו עימה את המשא ומתן לביטוח קולקטיבי עוד קודם להתקשרות החוזית בינה לביניהם. לטעמנו, על חברת הביטוח היתה מוטלית החובה לגלות כי תפעל בדרך שבה פעלה בקרות מקרה ביטוח כגון זה. חברת ביטוח המבקשת כי ייעשה שימוש בשני ערכים: "השווי הממוצע" ו"השווי הספציפי" לעניין קביעת שווי הרכב לצורך חישוב שיעור הנזק ושווי הרכב לצרכי חישוב הפיצוי שישולם בגין ירידת הערךו, היה עליה לגלות זאת למבוטח בגילוי נאות, תוך הבלטת והדגשת תנאי זה, טרם כריתת חוזה הביטוח וליידע את המבוטח על כוונתה זו. בהיעדר גילוי נאות כאמור, קיים ספק בליבנו אם חברת הביטוח לא היתה מנועה מלפעול כפי שפעלה במקרה דנן.

25 . סיכומו של דבר: עמדתנו העקרונית הינה שעל חברת הביטוח לפעול בהתאם לתנאי הפוליסה ובאופן שלא יותיר ספק באשר לתום ליבה בביצוע החוזה כך שבירור זכויותיו של המבוטח לתגמולי הביטוח, כשחישוב "שווי הרכב" מהווה בסיס לזכאות. דהיינו שהחישוב ייעשה הדבר באופן זהה ועל פי כללים זהים בכל אחד משלושת מקרי הביטוח , כך ששיעור הנזק הגולמי, שיעור ירידת הערך ושווי הרכב יחושבו כולם על פי אותו "שווי רכב" שהוא ערך השיפוי כפי שפורט לעיל לעניין אובדן גמור, ולראות במקרה הביטוח שהתרחש, על פי העובדות עליהן אין מחלוקת, כאובדן גמור להלכה, על כל המשתמע מכך.

26 . על החלטה זו רשאי לערער, כאמור בסעיף 4 לעיל, כל מבטח הרואה עצמו מקופח בהחלטה זו, תוך 45 ימים ממועד משלוח הודעה זו למנהלי חברת הביטוח וזאת בהתאם להוראות סעיף 102 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח תשמ"א-1981. ההודעה תועבר בפקסימיליה גם למנהלי חברות הביטוח.

בכבוד רב,

רחל רטוביץ, עו"ד

סגנית בכירה לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון

העתק:

גב' ציפי סמט - הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון, משרד האוצר

מר דני צור - היחידה לפניות הציבור, משרד האוצר