העדר חתימה מפקיע תוקף

אהרון חדד נשלח על ידי חברת כוח האדם כ.א.מ., לעבוד בפרוייקט בניית התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (התמח"ת).

באחד הימים התמוטט פיגום. חדד נפל ונפגע.

חדד הגיש תביעת פיצויים בבית משפט השלום בהרצליה. התביעה הופנתה כלפי חברת כוח האדם והמבטחת שלה המגן, וגם כלפי התמח"ת והמבטחת שלה הפניקס.

השאלה הראשונה בה התחבטה השופטת מיכל שריר, שדנה בעניין, הייתה כיצד לחלק את האחריות בין חברת כוח האדם לבין התמח"ת. והרי זו הראשונה הייתה מעבידתו של חדד וזו השנייה גם כן.

הראשונה, חברת כוח האדם, היא ששלחה את חדד לעבודה בתחנה המרכזית. היא גם שילמה את שכרו. היא מה שמכנה ההלכה הפסוקה "המעבידה הכללית".

השנייה, התמח"ת, הורתה, פיקחה, וציידה את חדד באמצעים לביצוע העבודה. בין אמצעים אלה היה הפיגום שהתמוטט. היא "המעבידה הספציפית". אין ספק כי מחובתה לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה.

יחד עם זאת, בע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415 - מזכירה השופטת - נקבע כי גם על המעבידה הכללית מוטלת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על העובד מסיכונים בעבודה.

במקרה שם, חילק בית המשפט העליון את האחריות לתאונה באופן שהמעבידה הכללית חויבה בארבעים אחוז מהנזק שנגרם לעובד והמעבידה הספציפית בשישים אחוז.

ואולם, במקרה זה, קובעת השופטת, חברת כוח האדם היא רק מעבידה פורמלית שעניינה מנהלה בלבד. לא הייתה לה כל שליטה או השפעה על הנעשה במקום העבודה, העבודה שבוצעה ושיטות העבודה שננקטו.

לכן, מחלקת השופטת את האחריות בין השתיים באופן בו התמח"ת תישא בשבעים וחמישה אחוז מהנזק. חברת כוח האדם תישא בעשרים וחמישה אחוז בלבד.

כעת פונה השופטת לבחון את קביעתה, בראי ההסכם שנחתם בין חברת כוח האדם לתמח"ת.

הסכם זה כלל סעיף שיפוי, לפיו התחייבה חברת כוח האדם לשפות את התמח"ת עבור כל תביעה שתוגש נגדה על ידי מי מהעובדים שהופנו לעבודה אצלה.

הסכם זה נחתם בידי חברת כוח האדם אך חסרה בו חתימתה של התמח"ת; והנה דווקא החברה שלא חתמה על ההסכם ביקשה להיבנות ממנו.

עמדתה של חברת כוח האדם הייתה כי העדר החתימה של התמח"ת, מהווה הוכחה להיעדר גמירות דעת. לכן אין לראות בהסכם השיפוי חוזה מחייב.

אמנם, מבהירה השופטת, כבר קבעו מלומדים, כי ניתן למלא את מקומה של החתימה, בקיום בפועל של ההסכם מצדו של מי שלא חתם, ובלבד שהוכחה גמירות דעת. אלא שבענייננו, התמח"ת לא סיפקה כל הסבר, ולו גם קלוש, מדוע ההסכם לא נחתם על ידה, לא במועד עריכתו ולא בכל שלב אחר של הקשר עם חברת כוח האדם.

מכאן, מגיעה השופטת למסקנה כי ההסכם אינו מחייב ולסעיף השיפוי אין כל תוקף. כפועל יוצא, נותרה בעינה חלוקת האחריות בין המעבידות מכוח דיני הנזיקין.

ומה לגבי חלוקת האחריות בין המבטחות?

לתמח"ת הייתה פוליסה לביטוח חבות מעבידים בהפניקס. אולם, היא הייתה גם מבוטחת במסגרת פוליסת המגן שהוצאה עבור חברת כוח האדם.

פוליסת המגן הורחבה לכסות במפורש גם את חבות התמח"ת.

למעשה, גם חברת כוח האדם, שהייתה מבוטחת בחברת המגן, הייתה מבוטחת במסגרת פוליסת הפניקס.

פוליסת הפניקס כיסתה בנוסף לחבותה של התמח"ת, גם את חבותם של קבלנים וקבלני משנה. אין ספק, קובעת השופטת, כי חברת כוח האדם הייתה בגדר קבלן משנה שסיפק כוח אדם לתמח"ת.

בנסיבות אלה, הסיקה השופטת, מדובר בביטוח כפל לגבי חבותן של השתיים כאחד.

מאחר וגבול האחריות בפוליסת הפניקס היה גבוה פי שניים מגבול האחריות בפוליסת המגן, חילקה השופטת את נזקו של חדד, שני שליש על הפניקס ושליש על המגן.