שולח דברים ביד כסיל

אפרים נעמט מילא טופס הצעה לביטוח חיים של חברת הביטוח מנורה, בעזרת מתלמד של סוכן ביטוח.

השניים ציינו בטופס את גובה הפרמיה החודשית אותה היה נעמט מוכן לשלם, סימנו ארבעה כיסויים ביטוחיים ורשמו את סכומי הביטוח המבוקשים לצד כל אחד מהם.

נעמט חתם בסופו של טופס ההצעה וגם בסמוך לסעיף בתוך הטופס, הממנה את הסוכן כשלוחו של המבוטח דווקא. נעמט צירף להצעה המחאה עבור הפרמיה הראשונה.

המתלמד העביר את הטופס עם ההמחאה לסוכנות חיתום של מנורה בשם שחם. בסוכנות החיתום ישב סוכן ביטוח.

הסוכן נוכח לדעת שאין די בגובה הפרמיה כדי לכסות את סכומי הביטוח שבהצעה. הסוכן תיקן את סכומי הביטוח על דעת עצמו ומבלי לגלות את אוזנו של נעמט.

מנורה קיבלה את מסמכי ההצעה ושלחה לסוכן קבלה על גביית ההמחאה.

מאוחר יותר התקבלה אצל מנורה הודעה מהסוכן. בהודעה זו התבקשה מנורה להחזיר את כספי הפרמיה הואיל ו"נעמט ביטל את ההצעה". מנורה החזירה את הפרמיה לסוכן.

כשלושה חודשים לאחר מכן ארעה לנעמט תאונת דרכים. נעמט נפצע קשה ונותר משותק בארבעת גפיו.

או אז התברר לנעמט כי הסוכן הודיע למנורה על ביטול ההצעה וכי לא הופקה על-ידי מנורה פוליסת ביטוח.

המחלוקת בין המבוטח, המבטחת, הסוכן, המתלמד, סוכנות החיתום והמבטחת של סוכנות החיתום, הגיעה עד לבית המשפט העליון והובאה להכרעת השופטת טובה שטרסברג-כהן.

קיימות שתי אפשרויות לפתרון מחלוקת זו:

    האחת, לראות בסוכן שליח של המבוטח. הודעת הביטול של ההצעה תיחשב כבאה מצדו של המבוטח. חברת הביטוח תהיה פטורה מכל אחריות. תרופתו של המבוטח תהא בתביעה נגד הסוכן, על כך שביטל את ההצעה ללא ידיעתו ומבלי שימצא עבורו כיסוי ביטוחי חליפי, תמורת הפרמיה שכבר שולמה על ידו. על פי פתרון זה, המבוטח צריך לקוות שבאמתחתו של הסוכן מצויה פוליסת ביטוח אחריות בחברת ביטוח אחרת, שאם לא כן עלול המבוטח למצוא עצמו מול שוקת שבורה, אם לסוכן אין משאבים עצמאיים לכסות את הנזק שגרם למבוטח.

    האפשרות השנייה לפתור את המחלוקת, היא לראות בסוכן שליח של חברת הביטוח. במצב דברים זה, חברת הביטוח לוקחת אחריות על כך שהסוכן לא הודיע בשמה למבוטח כי אין לו כיסוי ביטוחי. תרופתה של חברת הביטוח תהא בתביעה נגד הסוכן. כאן חברת הביטוח צריכה לקוות כי בידי הסוכן שלה פוליסת ביטוח אחריות; שאם לא כן עלולה היא למצוא עצמה מול שוקת שבורה.

השאלה היא, אם כן, את מי מוצדק יותר להציב מול הסיכון של שוקת שבורה, את המבוטח או את חברת הביטוח?

לפי גישתו של בית המשפט העליון עד כה, הדעת הייתה נותנת שהוא יבחר בפתרון השני. הרי לפי פסיקתו, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הוא חוק צרכני. ספק של שירות כה חיוני, כמו ביטוח, חייב לקחת אחריות על הדרך בה הוא מקבל עסקים, במקרה זה באמצעות סוכן-חתם. בכוחה של חברת הביטוח, כאשר היא מתקשרת עם סוכניה-חתמיה, לדרוש ולוודא כי הם מכסים את טעויותיהם בביטוח אחריות מקצועית.

אולם לבה של השופטת שטרסברג-כהן, הלך שבי אחר סעיף 33(א) לחוק הביטוח. סעיף זה, פותר לדעתה של השופטת את ליבת המחלוקת.

סעיף זה קובע כי סוכן ביטוח הוא שלוחו של המבטח לעניין משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה, "זולת אם פעל הסוכן כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב".

הנה כי כן, מראה השופטת, החוק מאפשר למבוטח לעשות את הסוכן שלוחו וזאת על-פי דרישה בכתב מצדו. בענייננו, קובעת השופטת, קיימת דרישה כזו בכתב.

הסוכן במקרה זה פעל אפוא, לגרסת השופטת, בכל אשר עשה, כשלוחו של נעמט. ביטול הצעת הביטוח נחשב כבא מצדו של המבוטח, למרות שהוא לא ידע על הביטול. כך פטרה השופטת את מנורה מכל אחריות לרשלנותו של החתם שלה.

בדרכה זו של השופטת, נפלו, לעניות דעתנו, לפחות שלושה פגמים מהותיים.

הפגם הראשון נעוץ בכך, שסעיף היפוך השליחות הוחל, למרות שסוכנות הביטוח שחם לא שימשה רק סוכן-מתווך, אלא סוכן-חתם. השופטת עצמה פותחת את פסק דינה בתיאור מעמדה של סוכנות הביטוח שחם כ"חתם של מנורה וכנציגת מנורה ביחסיה עם לקוחותיה".

חוק הביטוח טורח ומדגיש בסעיף 32, כי סעיף היפוך השליחות חל אך ורק על סוכן ביטוח שהוא מתווך. נסח חוק הביטוח, פרופ' אורי ידין מבהיר בספרו על חוק הביטוח, כי מדובר כאן בסוכן "עצמאי" שאינו מייצג לא מבטח ולא מבוטח, אלא מתווך בעסקי ביטוח בין מבוטחים לבין מבטחים. פרופ' ידין ממשיך ומדגיש כי כאשר הסוכן פועל כשליח של חברת הביטוח (ולית מאן דפליג כי חתם של חברת ביטוח הוא בראש ובראשונה שליח שלה), אין מקום להיזקק לסעיף היפוך השליחות (ראה בספרו של אורי ידין על חוק הביטוח עמוד 98).

הפגם השני טמון בכך שעל פי לשונו והגיונו של סעיף היפוך השליחות, הסוכן הופך לשליח של המבוטח רק כאשר המבוטח דורש זאת בכתב ומראש, לפני תחילת המשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח. עניין זה מודגש גם בספרו של נסח החוק, פרופ' ידין (שם בעמוד 99: "מבחינה מעשית קשה לתאר איך מבוטח יחתום על דרישה כזאת לפני תחילת המשא ומתן").

במקרה של נעמט, קשה לומר שהמבוטח עמד ודרש לפני תחילת המשא ומתן כי הסוכן יהפוך לשליחו. המבוטח חתם על סעיף היפוך השליחות תוך כדי מילוי טופס הצעת הביטוח, טופס שנוסח בידי המבטח, לאחר מילוי פרטים מהותיים כמו הכיסויים המבוקשים, גובה סכומי הביטוח ועוד. נכון יותר לומר כי החתימה על סעיף היפוך השליחות נעשתה בתוך המשא ומתן ולא לפני תחילתו.

שלישית, השופטת עצמה מבחינה בקושי הטמון בגישתה. "ראיית סוכן הביטוח כשלוחה של המבטחת מעניקה, לכאורה, למבוטח הפוטנציאלי יתרון בכך שהחברה והסוכן מהווים גוף אחד ומעשי הסוכן מחייבים את המבטחת".

איזה הגיון אם כן, יביא מבוטח להתעקש כי הסוכן יפעל כשלוחו דווקא, אלא אם כן המבוטח חתם על סעיף היפוך השליחות מבלי להבין את משמעותו?

השופטת מודה כי אין מקום להחיל כאן את הלכת בית המשפט העליון מראשית שנות השמונים לפיה "כאשר חותם אדם על טופס, חזקה עליו שהוא יודע נפקות חתימתו מהי, ואין הוא יכול לנער חוצנו ממנה" (ע"א 413/79 אלדר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29).

אלא שכאן צד את עינה של השופטת הרשום במסגרות, כלשונה, על גב טופס ההצעה. שם פונה חברת הביטוח אל מבוטחה בלשון מנומסת להפליא:

    "מבוטח נכבד: על פי סימן ו' לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, נחשב הסוכן כשלוחו של המבטח. על פי דרישתך בכתב הינך יכול למנותו כשלוחך רק אם הינך מעוניין למנותו, נבקשך לחתום על נוסח הפנייה לחברה".

גב הטופס מצא חן בעיני השופטת. לדבריה הוא איננו עמוס במלל והמסגרות האמורות בולטות בתוכו.

אלא שקשה להעלות על הדעת מבוטח הממלא טופס הצעת ביטוח ובאמצע קריאתו, הופך אותו על גבו, נפעם מכנותה של חברת הביטוח, ומחליט בצלילות הדעת לפטור את חברת הביטוח מכל אחריות למחדליו של הסוכן.

בסוגייה זו נראית לנו יותר, בכל הכבוד, גישתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין), שניתח את סעיף היפוך השליחות, המופיע כעניין שבשגרה ברוב טופסי הצעות הביטוח בשוק, והגיע לתוצאה הפוכה. לקבלת סקירת פסק הדיןלחץ כאן.

למרות כל אלה החליטה השופטת, כאמור, לפטור את מנורה מכל אחריות.

כעת פנתה השופטת לדון במסגרת היחסים שבין הסוכן למבוטח.

על סוכן ביטוח כשליח של המבוטח, חלה מכוח סעיף 8 לחוק השליחות, חובת נאמנות. זו מחייבת את הסוכן לפעול בהגינות ובנאמנות, ועל מנת לשרת את ענייניו של המבוטח.

בענייננו, קובעת השופטת, הופרה חובת הנאמנות של הסוכן כלפי נעמט בשלושה:

    ראשית, בשינוי הסכומים והתאריך שעל ההצעה המקורית מבלי להודיע על כך למבוטח ומבלי לקבל לכך את אישורו;

    שנית, בביטול ההצעה על-ידי הסוכן שלא על דעתו של נעמט וללא ידיעתו של נעמט;

    ושלישית, באי מסירת הודעה לנפגע כי הוא איננו מבוטח בביטוח כלשהו על אף שבמשך תקופה של מספר שבועות לפחות היה לסוכן ברור כי לא הונפקה פוליסה למבוטח ולא עומדת להיות מונפקת כזו בעתיד.

בכל אלה פעל הסוכן בניגוד לאינטרסים של נעמט, תוך מעילה בחובת הנאמנות כלפיו. מטעם זה אחראי הסוכן כלפי נעמט וחייב לפצותו על הנזק שנגרם לו.

המתלמד לעומת זאת, פטור לדעת השופטת מכל אחריות. המתלמד הועסק על-ידי הסוכן וכל מגעיו עם נעמט היו בשליחות מעסיקו וכל שנעשה על ידו נעשה על דעתו של הסוכן. הסוכן נושא באחריות שילוחית מלאה לפעולותיו ומחדליו של המתלמד. אין המקרה בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם עובד רשלן יחוייב כלפי המעביד החב כלפי צד שלישי מכוח אחריותו השילוחית.

כאן פונה השופטת לדון בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית שהייתה לסוכן ולשחם אצל חברת הביטוח איילון.

יש לדחות את טענת איילון, קבעה השופטת, כי היא פטורה מחבות מאחר והסוכן לא גילה לה שהוא מעסיק אנשים שאינם מורשים כסוכני ביטוח וכי הסתרת מידע זה נעשתה בכוונת מרמה. על הסוכן רובצת אחריות הישירה בגין פעולות שהוא עצמו, הסוכן, עשה בהקשר להצעת הביטוח.

ההתרשלות הישירה התבטאה בכך שביטל את ההצעה ללא הרשאת נעמט ושלא יידע את נעמט על כך שאין לו כיסוי ביטוחי. מכאן, שגם אם הביטוח לא כיסה רשלנות של מתמחים די באחריותו הישירה של הסוכן על מנת להכניסו לגדר האחריות המכוסה על ידי הפוליסה שהוצאה על-ידי איילון.

סוף דבר, פסקה השופטת, לא השתכלל חוזה ביטוח בין נעמט לבין מנורה ומנורה אינה חבה כלפיו; הסוכן חב כלפי נעמט עקב הפרת חובת הנאמנות כשלוחו ורשלנות מקצועית כסוכנו; איילון חבה כלפי הסוכן מכוח הפוליסה לביטוח אחריות מקצועית.

אולם השופטת סירבה לפסוק לנעמט פיצוי על בסיס ההצעה המקורית כפי שנחתמה על ידו. אילו הועברה ההצעה המקורית למנורה ללא תיקון לא ניתן היה להוציא פוליסה על-פיה. אשר על כן, הורתה השופטת, הפיצוי יפסק על-פי ההצעה המתוקנת.

בפריט של ביטוח השלב, סירבה השופטת לפסוק "פיצויים עיתיים", דהיינו תגמולי ביטוח חודשיים כפי שמקנה הכיסוי המקורי. לדעת השופטת, אין להעמיד את נעמט בסיכון עתידי של חוסר אפשרות לגבות את הסכום שיגיע לו. אין מדובר באכיפת חוזה ביטוח. חיובו של הסוכן הוא חיוב בנזיקין. יש להוון את הסכום המגיע על-פי התקופה בה הוא אמור להשתלם ולפסוק אותו בסכום אחד.

לגבי הביטוח היסודי, אין מקום לפסוק את סכום הביטוח המלא כפי שנקבע בהצעה לגבי אירוע ביטוחי שעדיין לא התרחש. מצד שני, אין מקום להסתפק בפסק דין הצהרתי כי לכשיקרה מקרה הביטוח, סכום הביטוח היסודי ישולם לנעמט. לא ברור אם וכיצד ניתן יהיה לממש פסק דין כזה בקרות האירוע הביטוחי. הדרך הנכונה היא להעניק לנעמט את סכום הביטוח לאחר שיהוון, באופן שהסכום המהוון ייפסק לו לתשלום לאלתר.

לגבי הפריט של ביטוח מוות ומחלות קטלניות, השופטת מעירה כי ביטוח המוות בפרט זה בא בנפרד ובנוסף לבטוח החיים שבביטוח היסודי. גם כאן מדובר בתשלום סכום ביטוח עבור אירוע ביטוחי שטרם ארע ואם יארע. מצד שני, אין להסתפק בפסק דין הצהרתי לימים יבואו, אלא יש לפסוק את הסכום לאחר היוון מתאים.

פסק הדין ניתן בהסכמת השופטים תיאודור אור ואילה פרוקצ'יה.

כאמור, לעניות דעתנו, נפלו בפסק דין זה פגמים משפטיים. במקרה זה הייתה אחריות הסוכן מכוסה בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית. לכן התוצאה אינה קשה. נקל לשער את מצבו של מבוטח במקרה בו הסוכן לא יהיה מצויד בפוליסה כזו.

פסק דין זה עלול גם להתברר כחרב פיפיות לחברות ביטוח שפעילותן נעשית באמצעות סוכנים. הוא עלול לערער את ביטחון המבוטחים בעשיית ביטוח באמצעות סוכן. טוב יעשה, לדעתנו, בית המשפט העליון אם יעמיד את פסק הדין, שהוא בעל משמעויות כה רבות לשוק הביטוח, לבחינה מחודשת בדיון נוסף.