האדם הסביר אינו האדם הרגיש

בבניין מגורים ברחוב ליפסקי בתל-אביב, גרים להם דליה איסטרייכר וד"ר ירון דניאלי. היא מתמחה במשפטים. הוא חוקר במכון ויצמן.

מתחתם גרה רויטל חכמוב, פסנתרנית מקצועית, המרבה להופיע בארץ ובעולם. חכמוב נוהגת להכין את עצמה לקראת המופעים בדירתה.

צלילי הפסנתר מהדירה למטה, מטרידים את מנוחתם של המתמחה והחוקר. השניים חשו לבית משפט השלום בתל-אביב, הגישו תביעה נגד חכמוב ובמסגרתה ביקשו צו מניעה זמני שיאסור על שכנתם הפסנתרנית לנגן בדירתה.

הנגינה הבוקעת מהדירה התחתונה, טענו השניים, נדמית לשרשרת חבטות אדירות אינסופיות, חוזרות ונשנות על קלידי הפסנתר, בדציבלים גבוהים. המוזיקה רודפת אחריהם לכל פינה בדירה, עד שהם נאלצים לברוח לבית ההורים. דירתם הפכה רק מקום ללון בו.

בני הזוג הסתמכו על אילנה הגבוה של הזכות החוקתית לפרטיות. זו משתרעת על פי הלכת בית המשפט העליון "על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים בו הוא חפץ בד' אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו" (בג"צ 248/93 דיין נ' ניצב וילק מפקד מחוז ירושלים ואח', פ"ד מח (2) 456).

מנגד, טענה חכמוב לחופש העיסוק שלה. איסור על נגינה בבית יפגע ביכולתה המקצועית.

השופטת דליה מארק-הורנצ'יק, שבפניה הובאה הבקשה, קבעה כי אכן קיימת התנגשות בין שתי הזכויות החוקתיות. המחלוקת בין הזכויות, כמו הסכסוך בין השכנים הניצים, תוכרע על פי מבחן המידתיות.

את המידתיות, שואבת השופטת מסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961:

"לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".

מתוך הסעיף לומדת השופטת כי רעש בלתי סביר לפי מבחן אובייקטיבי, המפריע לשכנים לפי מבחן סובייקטיבי (אך לפי האדם הסביר, ולא לפי מבחן האדם הרגיש), הוא קו הגבול שאותו אסור לשכן לעבור ביחסים עם שכניו.

עדויות השכנים האחרים בבניין כי נגינתה של חכמוב לא רק שאינה מפריעה להם, אלא היא נעימה לאוזניהם, לא הרשימו את השופטת. עדויות אלה מעידות דווקא כי צלילי הפסנתר חודרים לדירות מרוחקות בבניין.

חכמוב היא פסנתרנית בעלת מוניטין, מזכירה השופטת. היא "אינה מנגנת יצירות קלות להנאתה, אלא עוסקת בחזרות, אימונים, תרגילי חימום אצבעות, תרגילי רעש ונגינה חוזרת ונשנית של אקורדים וסולמות שונים ובמשך שעות ביום ואף בערב".

אשר על כן, סבורה השופטת, הרעש הוא בלתי סביר, גם אם הוא בדציבלים נמוכים.

כעת פונה השופטת לבדיקת המבחן השני הוא מבחן ההפרעה.

תקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992, אוסרת להפעיל כלי נגינה בבניין מגורים בין השעות 14:00-16:00 ובין השעות 23:00-07:00.

התקנה, לגרסתה של השופטת, מתייחסת אך ורק לשעות הנקובות בה ואוסרת בשעות אלה כל רעש ויהיה זה הרעש החלש או הנעים לאוזן ביותר. אין בתקנות הללו היתר לנגן ללא הגבלה בשעות האחרות.

מכאן מסיקה השופטת כי לפי מבחן אדם הסביר, הרעש שעושה חכמוב בנגינתה אכן מפריע.

יחד עם זאת, ועל מנת שלא לפגוע בזכותה של חכמוב לנגן ב-ד' אמות דירתה, ועד להכרעה בתביעה העיקרית, מוכנה השופטת רק להגביל את שעות הנגינה.

לפי הצו, רשאית חכמוב לנגן רק שש שעות ביום חול, ולא מעבר לשעה 19:30. בימי חג ומועד תוכל חכמוב לנגן שלוש שעות ביום, עד השעה 13:00

כן תהיה נגינתה כאשר החלונות והדלתות בחדר בו מצוי הפסנתר סגורים.

השופטת ממשיכה וקובעת כי הצו לא ייכנס לתוקף אם חכמוב תדאג להתקין בחדר בו מצוי הפסנתר מחיצות אקוסטיות על הקירות, הרצפה, התקרה והחלונות.