Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

נכות שהתגבשה והתיישנה

תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח היא מקוצרת. לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1982, תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת תוך שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח.

משך שנים רבות, התגלעה מחלוקת חריפה בין השופטים בבתי המשפט ברחבי הארץ, בשאלה מתי נפסק מרוץ ההתיישנות. עד שבא בית המשפט העליון (בע"א 3812/91 ג'רייס נגד אריה, פד"י מח'(3) 441) וקיבל את עמדת חברות הביטוח, בקבעו שמרוץ ההתיישנות אינו פוסק כאשר התביעה מוגשת לחברת הביטוח.

כדי שתביעתו לא תתיישן על המבוטח להקפיד ולהגישה לבית המשפט תוך שלוש שנים.

כעת מתעוררת בבתי המשפט, חדשות לבקרים, השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות.

טול לדוגמא תביעת ביטוח על נכות מתאונה. קיימים שלושה מועדים אפשריים לתחילת מרוץ ההתיישנות: מועד אירוע התאונה, מועד התגבשות הנכות, או מועד קביעת הנכות על ידי מומחה רפואי.

המועד האחרון, של יום קביעת גובה הנכות הרפואית בידי המומחה, כמועד שרק ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות, נפסל כבר על ידי בית המשפט העליון ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ.

השופט שלמה לוין קבע שם: "מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעותו פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה".

לקבלת סקירה של פסק הדין לחץ כאן.

אולם, בפסק דינו של השופט לוין, אין התייחסות חד משמעית למועד בו התגבשה הנכות לצמיתה. שאלה זו התעוררה במלוא חריפותה במקרה של יובל בציר.

בציר נפגע בתאונה. הטיפול הרפואי והשיקומי התמשך על פני זמן רב.

רק כעבור כשנה, נבדק בציר על ידי מומחה רפואי. המומחה מצא, כי עד למועד הבדיקה על ידו, הייתה הנכות זמנית ועמדה על 100 אחוז. מיום זה ואילך הפכה הנכות לצמיתה בשיעור 40 אחוז.

תביעתו של צפריר נגד מבטחת הנכות מתאונה, חברת הביטוח מגדל, הוגשה לבית המשפט כארבע שנים לאחר קרות התאונה.

התביעה הועברה להכרעתה של השופטת זהבה אגי, בבית משפט השלום בתל אביב.

השופטת דחתה את טענת בציר כי קביעת שיעור הנכות מהווה תנאי הכרחי ומוקדם להגשת התביעה וכי לכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מרגע שנקבע שיעור הנכות.

לדידה של השופטת, בציר לקה בנכות ברגע הפגיעה בתאונה. היקפה של הנכות נקבע אמנם במועד מאוחר יותר, לאחר שהסתיים הטיפול הרפואי והשיקומי. אך הנכות נוצרה ברגע התאונה. לכן גם תקופת ההתיישנות מתחילה מרגע התאונה.

מקרה הביטוח, גם לפי הגדרתו בפוליסה ("נכות חלקית ותמידית של המבוטח כתוצאה מתאונה"), ארע במועד הפגיעה ולא במועד התגבשות הנזק.

יום מקרה הביטוח, מדגישה השופטת, הוא לפיכך יום התאונה ולא היום בו נקבעה, או התגבשה הנכות הצמיתה.

כעת פונה השופטת לבדוק אם אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח הוראות חוק ההתיישנות. הרי סעיף 31 לחוק הביטוח קובע תקופת התיישנות מקוצרת, אולם בד בבד גם במהלך תקופה זו ממשיכים לחול דיני ההתיישנות הרגילים. כך נקבע בפרשת ג'רייס.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". זוהי התיישנות שלא מדעת.

לדעת השופטת, דחיית מרוץ ההתיישנות שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, היא רק במקרה בו לא נתגלה הנזק כלל. סעיף 8 אינו חל במקרה בו נתגלה נזק פיזי כלשהו, אשר רק היקפו התגבש מאוחר יותר.

הנזק שנגרם כבר במועד התאונה לא היה נזק של "מה בכך". בציר עצמו מודה בכתב התביעה כי נחבל קשות כתוצאה מהתאונה, היה מאושפז בבית החולים ועבר ניתוחים. מאז התאונה הוא גם היה בתקופת אי כושר ממושכת לעבודה.

מאלה, מסיקה השופטת כי בציר היה מודע למצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה. בנסיבות אלה, קביעת שיעור הנכות הנו חסר חשיבות לצורך קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות.

ומה לגבי סעיף 9 לחוק ההתיישנות?

סעיף זה קובע:-

"הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

האם העובדה כי מגדל שילמה לבציר תגמולי ביטוח עבור תקופת אי הכושר בה שהה כתוצאה מהתאונה, מהווה הודאה בקיום זכותו של בציר, אשר רק ממנה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות?

לדעת השופטת התשובה שלילית.

הכיסוי כנגד נכות, מבהירה השופטת, שונה מכיסוי כנגד אובדן כושר לעבודה. התנאים הנם שונים. כן שונה אופי הכיסוי עצמו. לכן, אין לראות בתשלום ששילמה מגדל עבור אובדן הכושר לעבודה כהכרה בזכותו של בציר לקבלת תגמולי ביטוח עקב נכות.

לאור כל זאת, קובעת השופטת כי תביעתו של בציר התיישנה והיא דוחה אותה על הסף.